×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא. וְאִי נַמֵי, תְּרֵי סָהֲדֵי דִּפְלַגְתְּ בְּאַפֵּי בֵּי תְלָתָא.
two of the three of them to testify that you dissolved the partnership before them. Or alternatively, bring two witnesses to testify that you dissolved the partnership before a court of three.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אי נמי תרי מיגו תלתא.
אי נמי תרי שהדי דפלג קמיה תלתא.
{בבלי בבא מציעא לב ע״א} אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין1. גרסינן בפרק אלו מציאות אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין2 מומחין אבל צריכה בית דין3 הדיוטות כגון גברי דמהימני ופקיעי בההוא שומא4:
{משנה בבא מציעא ב:י} מתני׳ מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה היתה בבית הקברות הרי זה לא יטמא לה אם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר הרי זה לא ישמע לו פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה חמשה5 פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו [ואמר]⁠6 לו7 הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר׳ שמעון אומר אף לטעון ר׳ יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנאמר תחת משאו משוי שהוא יכול לעמוד בו:
{בבלי בבא מציעא לב ע״א} תנו רבנן הרי שאמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו תלמוד לומר {ויקרא יט:ג} איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו8 כולכם חייבין בכבודי:
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון: [פרישנא מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם ולא לטעון]⁠9 בחנם אלא בשכר. תנינא להא דתנו רבנן פריקה בחנם טעינה בשכר ר׳ שמעון אומר זה וזה בחנם וקימא לן כרבנן
1. אלמנה...שלא בבית דין: וכן גיג. כ״י נ עד: ״הארוסין״. כל ההקדמה מלשון המשנה חסרה בדפוסים.
2. בית דין: גיג. דפוסים: בתי דינין.
3. בית דין: כ״י נ. דפוסים: בתי דינין.
4. ופקיעי בההוא שומא: וכן גיג. כ״י נ: ״ובקיאי בההיא שומא״. דפוסים: ובקיאי בשומא.
5. חמשה: כ״י נ, דפוסים: ״וחמשה״.
6. ואמר: כ״י נ, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו: ״אמר״.
7. לו: וכן ברמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י נ, דפוסים.
8. ואת שבתותי תשמורו: דפוסים: וגו׳.
9. פרישנא...לטעון: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו (שמא מחמת הדומות).
תרי מגו תלתא – שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו.
מצאה ברפת אינו חייב ברשות הרבים חייב בה. אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה את הבהמה להיות בורחת ויוצאת ואינה נשמרת שאינה נעולה ואם באתה לצאת יוצאה. יש ספרים דהכי גרסינן אמר ר׳ יצחק ואפי׳ עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפי׳ עומדת בתוך התחום נמי חייב. איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב א״ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום. מכלל דברפת אפי׳ חוץ לתחום נמי אינו חייב בה. הילכך לתרוייהו לישני מצאה ברפת אפי׳ עומדת חוץ לתחום אינו חייב בה ולא פליגי אלא שמצאה ברשות הרבים דללישנ׳ קמא מצאה ברשות הרבים אפי׳ בתוך התחום חייב ולאיכא דאמרי דוקא שעומדת חוץ לתחום. ורש״י זצ״ל גריס בלישנא קמא אמר ר׳ יצחק והוא שעומדת בתוך התחום. איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב א״ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום:
סימן צה
הילכך ללישנא קמא מצאה ברפת בתוך התחום פטור חוץ לתחום חייב בה. ברשות הרבים בין חוץ לתחום בין בתוך התחום חייב בה. ולאיכא דאמרי ברשות הרבים חוץ לתחום חייב בתוך התחום פטור. מצאה ברפת בין בתוך התחום בין חוץ לתחום פטור. והרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל ברישא גריס כגירסא הראשונה דפרישית. ובאיכא דאמרי גריס ברשות הרבים חייב בה א״ר יצחק והוא שעומדת בתוך התחום אבל עומדת חוץ לתחום אינו חייב דהוה ליה כמציל מן הנהר דכבר מייאש מרה מינה מכלל דברפת אפי׳ עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב:
[שם]
אם היה כהן והיא בבית הקברות לא יטמא לה. ת״ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנא׳ איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי:
[שם]
פורק וטוען ופורק וטוען אפילו ארבעה וחמשה פעמי׳ חייב שנא׳ עזוב תעזוב הלך לישב לו ואמר לו הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנא׳ עמו. אם היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר׳ שמעון אומר אף לטעון אוקימנא דכי קאמר מצוה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר ר״ש אומר אף טעינה נמי בחנם תנינא להא דתנו רבנן פריקה בחנם וטעינה בשכר ר׳ שמעון אומר זו וזו בחנם:
סימן צו
פסק רבינו יצחק אלפס זצ״ל דהלכה כרבנן. וכן פסק הרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל:
בד״ה ב״ד הדיוטות כו׳ וי״ל דמוכרת שלא בב״ד משום חינא וגבי כו׳ עכ״ל רצה לומר דהך מתני׳ דמוכרת שלא בב״ד משום חינא אית לה תרתי מעליותא דהיינו דבב״ד יכולה לעכב לעצמה ושלא בב״ד תוכל למכור מיהת לאחרים ע״י ג׳ הדיוטות מה שאין כן בהך דמפקיד וק״ל:
תרי מגו תלתא [שנים מתוך שלושה] שיעידו ששלושה היו וחלקת בפניהם, ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא [ואו גם כן הבא שני עדים שיעידו שחלקת בפני שלושה].
two of the three of them to testify that you dissolved the partnership before them. Or alternatively, bring two witnesses to testify that you dissolved the partnership before a court of three.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״לאֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? א״לאֲמַר לֵיהּ: דִּתְנַן: אִם יֵשׁ שָׁם ב״דבֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם; אֵין שָׁם ב״דבֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: From where do you know this halakha, that dissolution of the partnership may be accomplished only before a court? Rabba bar Rav Huna said to him: It is as we learned in the mishna: If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. But if there is no court there, before whom can he stipulate his condition? Rather, in that case, his financial interests take precedence, and he need not return the lost item. Apparently, one stipulates binding conditions with regard to another’s property only before a court.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה: דתנן: אם יש שם בית דין, מתנה1 בפני בית דין.
1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״מתני״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם יש שם ב״ד – וסתם ב״ד שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(לא:) אמר ליה מנא לך הא. כלומר דבעינן בית דין ולא סגי בעדים. אמר ליה דתנן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. פירש רש״י ז״ל דסתם בית דין היינו שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון של זה אצל זה בפחות משלשה. עד כאן.
וקשה דהא אשכחן בית דין של שנים גבי ביטול הגט וגבי פרוזבול וכדאיתא בפרק השולח ויש לומר דשאני התם דלא צריך שומא ולא שום משא ומתן אלא מסירת דברים בעלמא אבל כל מה שיש בו הפקעת ממון אחרים וצריך שומא סתם בית דין שלשה. כן נראה לי. ועוד יש לומר דכיון דקתני אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם ולא קתני שיתנה בפני שנים ודאי קפידא הוא דבית דין שלם קאמר של שלשה כרוב בית דין דעלמא. הריטב״א ז״ל.
אמר ליה [לו] רב ספרא: מנא [מנין] לך הא [דבר זה] שצריך לעשות זאת בפני בית דין דווקא? אמר ליה [לו], דתנן כן שנינו במשנה]: אם יש שם בית דיןמתנה בפניהם, אין שם בית דיןבפני מי יתנה? — במקרה זה שלו קודם, שכיון שעלול להפסיד בכך אינו צריך להשיב. משמע שאין רשות לקבוע דברים לגבי ממון חבירו אלא בפני בית דין.
Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: From where do you know this halakha, that dissolution of the partnership may be accomplished only before a court? Rabba bar Rav Huna said to him: It is as we learned in the mishna: If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. But if there is no court there, before whom can he stipulate his condition? Rather, in that case, his financial interests take precedence, and he need not return the lost item. Apparently, one stipulates binding conditions with regard to another’s property only before a court.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״לאֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם, דְּמַפִּיק מָמוֹנָא מֵהַאי וּמוֹתִיב לְהַאי, בָּעִינַן ב״דבֵּית דִּין, אֲבָל הָכָא, דִּידֵיהּ שָׁקְלִי, גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, בִּתְרֵי סַגִּי לֵיהּ. תֵּדַע דִּתְנַן: אאַלְמָנָה מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין.

Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: Is that case in the mishna comparable to this case? There, where he is removing property from the possession of this person and giving it to that person, we require a court. But here, referring to himself in the third person, he is merely taking his own property, and not the property of any other person. There is no transaction effected here. It is mere disclosure of the matter that he divided the joint property equitably, and two witnesses are sufficient for him to disclose that fact. Rav Safra cites proof. Know that this is so, as we learned in a mishna (Ketubot 97a) that a widow owed sustenance from her husband’s estate sells the property of the estate when not before a court. Apparently, one need not involve the court when reclaiming property that belongs to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה: מי דמי? התם אפוקי1 ממונא הוא, ובעי2 בית דין. אבל הכא דידי שקלי, בתרי סגי לי3. תדע, דקתני: אלמנה מוכרת שלא בבית דין.
1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״אפקי״.
2. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״ובני״.
3. כן בכ״י לונדון 27194 ובספר הנר בשם ר״ח. בדפוס וילנא תוקן ל: ״ליה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גילוי מילתא – שידעו שחלקתי בשוה.
אלמנה – הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות.
שלא בב״ד – ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול.
אלמנה מוכרת שלא בב״ד – וא״ת התם משום חינא או משום שלא תתבזה בב״ד כדמפרש באלמנה ניזונת (כתובות דף צז. ושם) וי״ל דס״ל כיון דאלמנה מוכרת אע״ג דאינה שלה שלא בב״ד משום חינא ה״נ שותף יטול את שלו שלא בב״ד אע״ג דליכא טעם דחינא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלאא בב״ד. תימה הואב מי דמי אלמנה לשותפין, התם טעמא משום חינא, א״נ משום מזוניג, דאי לאו הכי בעיא ב״ד לכ״ע, דהא לית ליה בנכסי כלום, ולא דמיא לשותפין, ומאי עבידתה דזבנא אטו דידה שקלה, ואיכא למימרד דמשום חינא או משום מזוני אוקמינהו רבנן לנכסי בחזקתה עד כדי כתובתה, הילכך הויא ליה כשותףה דכי שקלה דנפשה שקלה.
א. ולפנינו בגמ׳: בפני ב״ד.
ב. וכך הק׳ ותי׳ בתוס׳ בד״ה אלמנה.
ג. בכתובות צג, א.
ד. וכ״כ תוס׳ בכתובות צח, א בד״ה דאמרי. וברשב״א ובריטב״א והר״ן ובתוה״ר בסוגיתנו.
ה. ובנמוק״י הוסיף וז״ל: ״ואם איתא דשותף לא יחלוק בלא ב״ד היאך היו מתקנין כן באלמנה״.
תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין. איכא למידק מי דמי, התם תקנתא היא דתקינו לה אי משום חינא אי משום מזוני (כתובת צז.), אבל הכא גבי שותפין לא. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דמשום חינא דידה עשאוה כשותף, ואם איתא דשותף לא, אף היא לא תמכור אלא בבית דין.
רש״י בד״ה גילוי מלתא שידוע שחלקתי בשוה כצ״ל:
אמר ליה [לו] רב ספרא: מי דמי [וכי דומה] הדבר! התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי בעינן [שם שמוציא כסף מזה ונותן לזה צריכים אנו] בית דין, אבל הכא דידיה שקלי [כאן את שלו, כלומר, שלי, לקחתי] גילוי מילתא בעלמא [גילוי דברים בלבד] הוא שיראו שחלקתי ביושר ואם כן בתרי סגי ליה [בשנים די לו, לי]. תדע שכן הוא, שבדבר כגון זה אין צורך בשלושה, דתנן כן שנינו במשנה]: אלמנה מוכרת למזונותיה מרכוש הנפטר שלא בפני בית דין, משמע שאם אדם לוקח את השייך לו איננו זקוק לבית דין!
Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: Is that case in the mishna comparable to this case? There, where he is removing property from the possession of this person and giving it to that person, we require a court. But here, referring to himself in the third person, he is merely taking his own property, and not the property of any other person. There is no transaction effected here. It is mere disclosure of the matter that he divided the joint property equitably, and two witnesses are sufficient for him to disclose that fact. Rav Safra cites proof. Know that this is so, as we learned in a mishna (Ketubot 97a) that a widow owed sustenance from her husband’s estate sells the property of the estate when not before a court. Apparently, one need not involve the court when reclaiming property that belongs to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ: אֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמִי אֲמַר ר״נרַב נַחְמָן: אַלְמָנָה אֵינָהּ צְרִיכָה ב״דבֵּית דִּין שֶׁל מוּמְחִין, באֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת.:

Abaye said to him: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The court before which a widow sells the property of the estate need not be a court of experts, but is required to be at least a court of laymen. Therefore, as in the parallel case of the widow, even when disclosing that one took property belonging to him, two witnesses are not sufficient and a court is required.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספותספר הנראור זרוערמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב ספרא: מנא לך הא1?
ואסיק׳ משמיה דרב נחמן: נהי דאינה צריכה בית דין מומחה, אבל צריכא אפי׳ בית דין הדיוטות.
1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194 חסר: ״הא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דמקשו דרב נחמן אדרב נחמן, דהכא (בבא מציעא לב ע״א) אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין של מומחין אבל צריכין בית דין של הדיוטות, ומשמע דפחות מג׳ לא הוו בית דין, ובגיטין פרק השולח (גיטין לב ע״ב) תנן עושה בית דין ומבטלו, ואמרינן בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים דתרי נמי בית דינא מיקרו.
נראה לי דלא קשיא, דרב נחמן כשמואל רביה סבירא ליה דאמר (סנהדרין ה ע״ב) שנים שדנו דיניהם דין, והא דאמר הכא אבל צריכין בית דין של הדיוט, לאו דוקא בית דין קאמר, אלא הכי קאמר צריכה שתמכור בפני ג׳ משום גלוי מילתא דבשוה מכרה, אבל בפני שנים ליכא גלוי מילתא. והכי מוכחא הסוגיא. והכי אמ׳ בפרק חזקת הבתים (ב״ב מ ע״א) מחאה בפני ג׳, דבעינן גלוי מילתא דתלתא מפקי קלא ותרי לא מפקי קלא. ואם תאמר גבי ביטול גט נמי תרי לא מפקי קלא, משום חומרא דאיסור אשת איש מפקי קלא.
הדרן עלך אילו מציאות.
בית דין הדיוטות – וא״ת והאמרינן התם (דף צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם לך הלא מכרה ע״פ ב״ד הדיוטות וי״ל כיון שלוקחת לעצמה נראה לעולם שמעכבת מנכסי יתומים בידה אע״פ שיש ב״ד הדיוטות כיון דליכא מומחין אבל כשמוכרת לאחרים אין נראה שמעכבת משלהם שהרי לא עכבה כלום וא״ת ומ״ש דאלמנה מוכרת לאחרים שלא בב״ד ובב״ד יכולה לעכב אפי׳ לעצמה מדאמרינן התם דא״ל מאן שם לך משמע דבב״ד יכולה לשום וקאמר נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בת׳ זוזי לסוף אייקור כו׳ אתא לקמיה דרבי א״ל מאן שם לך משמע דבב״ד יכול לשום ולקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו כו׳ עושה להם תקנה ומוכרן בב״ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו כיוצא בו גבאי צדקה פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם דאפילו בב״ד מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם ושלא בב״ד אין מוכרין אפילו לאחרים וליכא למימר הא דאמר ומוכרים לאחרים בב״ד היינו ברשות ב״ד אבל אי ידעי ב״ד השומא יכול לעכב לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דרבי יוחנן חקוקאה דמייתי פ״ק דפסחים (דף יג. ושם) א״ל לך ומוכרם בב״ד אלמא אע״פ שנתן לו רשות היה צריך למוכרם בב״ד וי״ל דמוכרת שלא בב״ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי דיכול לעכב לעצמו בב״ד מצינן למימר דהיינו דוקא בדיעבד דמשום חשד לא מהדרינן עובדא א״נ דגבי יתמי ב״ד עצמם הם מפקידין ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים אינו יכול לעכב לעצמו על פי ב״ד.
{רבנו ברוך}
איסור ורב ספרא עבדו עסקא בהדי הדדי וכול׳. רב״ס ז״ל איסור ורב ספרא נשתתפו בשום סחורה, אזל רב ספרא ופליג בלא דעתא דאיסור בפני שני עדיםא, אתו לקמיה דרבאב אמר לו לך הבא השלשה שחלקת לפניהם, או שנים שיאמרו שלשה היינו וחלק לפנינו, או שנים שיאמרו אנו ראינו כי לפני שלשה חלק, ואי לא תחזיר החלוקה. אמר ליה מנא לך הא, ופשט מדתנן אם יש שם בית דין מתנה לפניהם דאלמא אין פוסקין דבר על אדם שלא בפניוג אלא בבית דין, אמר ליה רב ספרא מי דמי התם מפיק ממונא מבעל אבדה ונותן למוצא בענן בית דין, אבל הכא כיון דדידי שקלי גלויי מילתא בתרי סגי לי, דתנן בכתובות פרק אלמנה ניזונת אלמנה מוכרת שלא בבית דין פירוש אלא בפני שנים אלמא כיון דדנפשה שקלא (ליתא) [לא] צריכא בי דינא, אמר ליה אביי ולאו מי איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין של מומחין אבל צריכה בית דין של הדיוטות, התם אוקי מן הנישואין מוכרת למזונותד מן האירוסין לכתובתה משום חינה.
{רבנו חננאל}
ר״ח ז״ל איסור ורב ספרא הוו שותפי בעיסקא, אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי, וחייביה רבא לאיתויי תלתא, או נמי תרי מיגו תלתא, אי נמי תרי סהדי דפלג קמי תלתא, אמר ליה רב ספרא מנא לך הא אמר ליה דתנן אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין, אמר ליה מי דמי התם אפוקי ממונא ובעו בית דין, אבל הכא דידי שקלי בתרי סגי לי, תדע דקתני אלמנה מוכרת שלא בבית דין, ואסיקנה משום רב נחמן נהי דאינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה (אפילו)⁠ה בית דין הדיוטות.
{רבנו ברוך}
מתני׳ מצאה ברפת וכול׳. רב״ס ז״ל פירוש היכא דמצא פרה עומדת ברפת בעלמא פירוש מקום עמידת שוורים, אינו חייב בה משום השב תשיבם, דאיכא למימר בעלה שמה לשם, אבל אם מצאה מהלכת לבדה ברשות הרבים חייב בה, דאין אדם משלח בהמתו לבדה. אמר רבא זה הרפת שאמרו לא הוא רפת משתמר ולא שאינו משתמר אלא בין הבינים, יש אומ׳ רפת שאמרו אין הפרה העומדת שם בחזקת תועה ולא בחזקת שמורה. אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה דאי מתעה אמאי אין חייב בה. ואינה משמרת מדאצטריך למיתני אינו חייב ואי סלקא דעתא משמרת השתא כי משכח לה לבראי מעייל לה לגווה ומיפטר, כדאמרינן לעילו בגנתו וח⁠[ו]⁠רבתו, כי אשכחה בגווה מיבעיא דפטור, אלא שמעינן מינה אינה משמרת [יש מפרש אינה משמרתז] שאם מצאה בחוץ והחזירה שם לא איפטר.
א. עיין ברש״י לקמן לב, א ד״ה שלא בב״ד שכתב ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול, וא״כ לכאורה ה״ה בשותפות דמדמה רב ספרא לאלמנה גם תפקיד העדים לראות שלא תמכור בזול, אולם יעוין בב״י סי׳ צג (ד״ה ומ״ש ולא) דהתם השנים מדין ב״ד הדיוטות ולמסקנת הגמ׳, אבל הש״ך סי׳ עג סק״מ פליג על הב״י וס״ל דרש״י איירי להו״א דגמ׳ דלא בעי ב״ד, וע״ע בתוס׳ ב״ב מ, א ד״ה קיום שכתב דאיסור דפלג לפני תרי לעשותן עדים נתכוין.
ב. וכן גרס ר״ח, וגירסתנו לפנינו דרבה בר רב הונא ועיין מסוהש״ס.
ג. עיין ברש״י שכתב הטעם דאין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות מג׳, ובחכמת שלמה (סי׳ רסה) כתב דלפ״ז יוצרכו ב״ד מומחין לעשות הפקר עיי״ש.
ד. עיין ברש״י כאן ד״ה אלמנה שהביא רק מכירה למזונות, דהיינו אלמנה מן הנשואין כדעת ר״ש בכתובות צז, א.
ה. כן הגיהו בר״ח על גליון הש״ס.
ו. לא, א.
ז. נוסף בגליון וצ״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמרי׳ הא איתמר עלה אינה צריכה ב״ד מומחין אבל צריכה ב״ד הדיוטות. תמה אני פשיטא דבדיני ממונות לא בעינן מומחיןא. ועוד גרושה שלא תמכור אלא בב״ד, מי בעיא ב״ד מומחין, מאי שנא משאר דיני ממונות. ואיכא למימרב האי הדיוטות לאו כשאר הדיוטות דעלמא לומר שאינן מומחין, אלא אפי׳ הדיוטות גמורים דליכא ביניהו חד דגמיר דינא כלל. כיון שבקיאין בשומא כשאר בני אדם מה שמכרה בפניהם מכור, ואינה צריכה לב״ד דאיכא חד מיניהו דגמיר. וכן מומחין לאו דוקא כי ההיא דאתמר לעילג מאי ולא אמר סימנא לא אמר סימן מובהק, דלאו דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנןד, ונדמה הדין הזה למה ששנינו בריש סנהדריןה מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות, ולא בג׳ שאינן לקוחות ואפי׳ אחד מהן גוי, ופירש״י ז״לו לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ופסקו הגאוניםז ז״ל הלכה כרב נחמן.
אי קשיאח הא דאמרינן בכתובותט אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום, דאמרינן לה מאן שם לך, הא לאחרינאי מה שעשתה עשוי, במאי אי בב״ד הדיוטות היכי אמרינן מאן שם לך הא בי דינא שמו לה. אלא לאו ששמה בלא ב״ד, וש״מ דלאחר מה שעשתה עשוי. ולהאי פירושא דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא, איכא למימרכ דהתם כיון דלעצמה שמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי, דלא איכפת להו בהפסדא דיתמי דהא לא גמירי דינאל. אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן, ועל פיהן של אלו. מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומאמ. וראיתי מי שתירץ דבדיעבד אפי׳ בלא ב״ד כלל מה שעשתה עשוינ. וקשיא דהא רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לךס. ואין זה דעת הגאונים ז״ל, וכן תמצא בספר המקח בשער הששיע.
א. כמבואר בסנהדרין ג, א.
ב. כ״כ הרשב״א הריטב״א הר״ן ובנמוק״י. וכך פסק השו״ע אה״ע סי׳ ק״ג ס״א.
ג. כח, ב.
ד. וכ״כ שם הרשב״א דסימן מובהק לאו ממש אלא להפוקי סימנים גרועים. ובר״ח שם משמע דהוי סימן מובהק ממש ע״ש.
ה. יד, ב.
ו. בד״ה לקוחות.
ז. ראה אוצר הגאונים חלק התשובות סי׳ קכ״ו.
ח. וכך הקשו בתוס׳ בד״ה ב״ד. ובתוס׳ שם בד״ה דאמרי. וראה תירוצם.
ט. צח, א.
י. ולפנינו שם: הא לאחר מה שעשתה עשתה. וראה שם בדק״ס.
כ. וכ״ה הרשב״א.
ל. הילכך אע״ג דאיכא שם ב״ד הדיוטות אמרינ׳ מאן שם לך.
מ. וברשב״א הקשה דאע״ג דלא בקיאי בדיני לא חשידי לזלזולי בנכסי יתומים הואיל ובקיאי בשומא. וראה בר״ן ובנמוק״י ובתוה״ר מה דתירצו.
נ. וכך הוא שיטת הרמב״ם בהלכות אישות פי״ז הי״ד. וע״ש במ״מ. וראה בשו״ע אב״ה בסי׳ ק״ג סק״ה שיטת הפסקים בזה.
ס. וראה בלחם משנה שם מה דתירץ. וע״ע באבני מילואים בסי׳ ק״ג סק״ו. ובס׳ בני אהובה ה׳ אישות שם.
ע. וכך הוא בספר המקח והממכר לר׳ האי גאון דאפי׳ בדיעבד אי מכרה בפני שני עדים או לעצמו המקח בטל. והביא ראיה מאה דר׳ ספרא דהמקח בטל.
ואסיקנא: אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות. ואיכא למידק אם כן מאי קא משמע לן פשיטא, דאטו כולהו דיני ממונות לאו בהדיוטות נינהו, ומאי שנא. ועוד דאם איתא, גרושה נמי למה לא תמכור אפילו שלא בבית דין, דמאי שנא משאר דיני ממונות. פירש הרמב״ן ז״ל: דמומחין והדיוטות דהכא, לא כמומחין דעלמא דסמוכין, והדיוטות דעלמא דבקיאי אלא דלא סמיכי, אלא מומחין דהכא, מומחין בדין כדיינין דעלמא דבעינן דאיכא חד מינייהו דגמיר דינא, והדיוטות הדיוטות גמורין אלא דבקיאי בשומא. וקיימא לן כרב נחמן, וכן פסקו הגאונים ז״ל.
ואם תאמר והא דאמרינן בכתובות (כתובות צח.) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך, הא לאחריני מה שעשתה עשוי, במאי עסקינן אי בבית דין הדיוטות אמאי לא עשתה ולא כלום, ואי שלא בבית דין כלל אפילו לאחריני נמי אמאי מה שעשתה עשוי, והא אמרת מוכרת שלא בבית דין מומחין ולעולם צריכה הדיוטות. והרמב״ן ז״ל תירץ דלעולם כששמה בבית דין הדיוטות, אלא ששמה היא לעצמה והם הודו לה, דכיון דלא גמירי, איכא למיחש דילמא לא מדקדקי בהדה דלא חיישי לפסידא דיתמי, אבל כשמה לאחריני, איהי חיישא להפסד היתומים ומדקדקת עמהן, ואף בית דין מדקדקין דבקיאין בשומא נינהו. ועדיין צריכה עיון דהכא לא בשופטני עסקינן, דאף על גב דלא בקיאי בדיני, לא חשידי לזלזולי בנכסי דיתמי, הואיל ובקיאי בשומא.
תוס׳ בד״ה בית דין כו׳ דגביה כיסתא דיתמי נ״ב פי׳ עצי אלמוגים שקורין קורי״ל:
אינה צריכה בית דין של מומחין וכו׳. מומחין לאו דוקא כי ההיא דאיתמר לעיל מאי ולא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן. והדיוטות היינו אינשי דבקיאי בשומא ונדמה הדין למה ששנינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינן לקוחות ואפילו אחד מהן גוי ופירש רש״י לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולעיל אמרינן שם דמיהן ומניחן אפילו ליכא בית דין כלל לא הטריחו באבידה יותר מדאי ולא אמרינן ליה נמי מאן שם לך. תוספות שאנ״ץ.
הקשו בתוספות הא דאמרינן בכתובות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום וכו׳. הא לאחריני מה שעשתה עשוי במאי אי בבית דין הדיוטות היכי אמרינן מאן שם ליך הא בי דינא שמו לה. אלא לאו ששמה בלא בית דין ושמע מינה דלאחר מה שעשתה עשוי. ולהאי פירושא דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא איכא למימר דהתם כיון דלעצמה שמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלה מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא. וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפילו בלא בית דין כלל מה שעשתה עשוי. וקשיא דהא רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך. ואין זה דעת הגאונים וכן תמצא במקח שער חמישי. הרמב״ן.
ועדיין צריך עיון דאנן לאו בשופטני עסקינן דאף על גב דלא בקיאי בדינא לא חשידי לזלזול בנכסי יתומים הואיל ובקיאי בשומא. הרשב״א. ועיין בהר״ן פרק אלמנה ניזונית.
וזה לשון הריטב״א: ולאו מי איתמר עלה וכו׳. הכי נמי צריך בית דין הדיוטות. ויקשה לי אי בית דין הדיוטות צריכה מאי מוכרת שלא בבית דין מי עדיפא משאר דיני ממונות שהן בהדיוטות. ויש לומר דהני הדיוטות היינו הדיוטות ממש דלא גמירי אלא דבקיאי בשומא והכי קאמר אינה צריכה בית דין דגמירי אלא די לה בבית דין הדיוטות של השוק ולהדיוטות דעלמא קרי הכא מומחין אגב אינך הדיוטות של שוק דלא גמירי כלל והיינו דתנן מוכרת שלא בבית דין כלומר שלא בבית דין הדנים דיני ממונות. ויש שפירש דבכל ענין כתובה בעינן סמוכין כדין תורה שלא תקנו הדיוטות אלא בהודאות והלואות ומשא ומתן מפני תקנת השוק. וזו אינו כלום כדברירנא בדוכתא. וכן פירשו הגאונים. הילכך אלמנה שמכרה שלא בבית דין הדיוטות לא עשתה כלום וכדאמרינן הכא גבי עובדא דרב ספרא דאף על גב דהוי בדיעבד כל היכא דלא פליג בפני שלשה אין מעשיו כלום ודוקא במידי דצריך שומא. ע״כ.
בתוספות בד״ה ב״ד הדיוטות כו׳ וא״ת ומ״ש דאלמנה כו׳ ולקמן בפרק המפקיד כו׳ דאפילו בב״ד נמי אין מוכרין לעצמן עכ״ל. ולכאורה יש להקשות דלמא התם נמי איירי שמכרה בב״ד הדיוטות ומש״ה מוכרה לאחרים דוקא ולא לעצמו ואף ע״ג דקתני סתם מוכרה בב״ד אפ״ה נוכל לפ׳ דאיירי בב״ד הדיוטות ותדע דהא הכא בעובדא דאיסור ורב ספרא משמע למסקנא דסגי בהדיוטות מדמדמי לה לאלמנה וא״כ ע״כ הא דקא״ל אייתי תרי מגו תלתא היינו תלתא הדיוטות ואפ״ה הוי מדמה לה רבה גופא להא דתנן אם יש שם ב״ד מתנה בפניהם אלמא דמתני׳ נמי בהדיוטות איירי אף על גב דקתני ב״ד וא״ל דע״כ בב״ד הדיוטות התם אינו יכול למכור אפילו לאחרים דאל״כ מאי רבותא דאלמנה הא ליתא דע״כ באלמנה עיקר החידוש שיש לה רשות למכור בנכסי יתומים שלא ברשות ב״ד ומש״ה קאמר ר״נ דלענין שומא בעינן ב״ד ומיהא בהדיוטות סגי וא״כ בפקדון שהוא לתועלת המפקיד דלא ליכלייה קרנא כבר נתנו חכמים ראשונים רשות לכל הנפקדים למכור לאחרים כשיבררו שנרקבו הפירות ועיקר הדין דקתני מוכרה בב״ד היינו משום השומא וא״כ י״ל דלעולם בהדיוטות איירי דכל לענין שומא לאחרים בהדיוטות סגי ומש״ה אינו רשאי למוכרו לעצמו וי״ל דמכדי תנא אתקנת׳ מהדר וא״כ אמאי פסיקא ליה למימר ואין מוכרה לעצמו שהרי אם ימכרנו עפ״י ב״ד מומחה רשאי ליקחה לעצמו כדאמרינן באלמנה וגבי כסתא דיתמי והיינו דקשי׳ להו לתוספות ודו״ק. אח״ז עיינתי בתוספות דכתובות שכ״כ לתרץ קושי׳ אחרת דההיא דיוחנן חקוקה איירי בב״ד הדיוטות ע״ש ובחידושינו שם יבואר כל הצורך בעז״ה גם שאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי התוספות ושייכים גם לכאן ועיין במהרש״א ובפ״ק דפסחים:
בא״ד וי״ל דמוכרת שלא בב״ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי כו׳ עכ״ל. פירוש דטעמא דחינא היינו לתרץ קושיא ראשונה דמ״ש דמוכרה שלא בב״ד אבל לענין קושיא שניה דבב״ד רשאה ליקח לעצמה כדאמרינן מאן שם לך יתרצו ג״כ דהיינו בדיעבד כמו בכסתא דיתמי וכן לתירוצם השני בכסתא דיתמי כיון דב״ד עצמם היו מפקידין י״ל דהיינו טעמא נמי באלמנה כיון שהב״ד עצמם מגבין לה כתובתה רשאה ליקח לעצמה על פיהם אבל אין לפ׳ כוונת התוספות דטעמא דחינא מהני נמי לענין שלוקחת לעצמה דא״כ הא דאמרינן בכתובות גבי אלמנה מאן שם לך ומייתי ראיה מכסתא דיתמי ומאי ראיה דלמא שאני אלמנה דמשום חינא אפי׳ בהדיוטות רשאה ליקח לעצמה אע״כ דלענין ליקח לעצמה לא שייך כלל טעמא דחינא וכן הדעת נותנת כנ״ל ועי׳ בתוספות דכתובות שתירצו בע״א ממה שתירצו כאן ושם יבואר אי״ה:
אמר ליה [לו] אביי: ולאו מי אתמר עלה [והאם לא נאמר עליה], על הלכה זו: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמנם אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה לפחות בית דין של הדיוטות, שלושה אנשים סתם שיהו בית דין, שיאשרו את הדבר. ואם כן, שלא כדין עשה רב ספרא.
Abaye said to him: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The court before which a widow sells the property of the estate need not be a court of experts, but is required to be at least a court of laymen. Therefore, as in the parallel case of the widow, even when disclosing that one took property belonging to him, two witnesses are not sufficient and a court is required.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףראב״ןתוספותספר הנראור זרוערמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: גמְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵין חַיָּיב בָּהּ; ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּיב בָּהּ. דוְאִם הָיְתָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. האִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא!⁠״ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחֲזִיר!⁠״ לֹא יִשְׁמַע לוֹ.

MISHNA: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it to its owner. If he found it in a public area, he is obligated to return it. And if the animal was lost in a graveyard and a priest found it, he may not become impure to return it. If his father said to him: Become impure; or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father, as one may not violate Torah law to honor his father.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצאה ברפת וכו׳ עד אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר – לא ישמע לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מצאה ברפת – בגמרא מפרש מאי אצטריך.
היתה בבית הקברות – והוא כהן.
או שאמר לו אל תחזיר – והוא במקום שהוא מותר לילך שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יכולא אמרב לו אביו אל תחזיר וכו׳. מצאתי לרבותינו הצרפתים ז״ל בתוספותג. איכא דקשיא ליה פשיטא שלא ישמע שהרי אין לו לאביו כבוד אם לא יחזיר, ואין בו עשה כלל דנדחי לא תעשה. ויש לומרד דהכי פירושה אל תחזיר אלא עסוק בכבודי דאיכא עשה ע״כה, וכן כתבתי אני במסכת יבמות פ״או.
א. קטע זה נמצא בכ״י בהשמטות בסוף הפרק.
ב. ולפנינו ״מנין שאם אמר לו אביו וכו׳⁠ ⁠⁠״. וביבמות ו, א איתא יכול וכו׳.
ג. וכ״כ בתוס׳ בקידושין לב, א בד״ה ר״י. וע״ש בפנ״י.
ד. וכ״כ הרשב״א והריטב״א.
ה. וא״א לפרש דאמר לו אביו אל תחזירנה כדי לצער את בעל האבידה דס״ל לרבינו שאין דין כיבוד אלא בדבר שיש בו לאביו הנאה, ובדבר שאין בו הנאה של כלום לאביו אין בו עשה דכיבוד אב, וכ״כ הריטב״א להדיא. וראה ברמ״א יו״ד סי׳ ר״מ סקכ״ה דכתב ״אם האב מוחה בבן מלישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן א״צ לשמוע אל האב״ והביא שם בגר״א דהוא שיטת רבינו. ע״ש.
ו. ו, א וע״ש ברשב״א.
יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו׳. איכא למידק, פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן, ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות (עי׳ לק׳ ל״ג. ד״ה אבידתו) דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה בריש פרק קמא דיבמות (יבמות ו׳. ד״ה מה) בסיעתא דשמיא.
חלק בפני שלשה וחברו כופר בה ואין שם הבית דין כלל שנדע זה על פיהם הרי זה צריך להביא שנים מן השלשה שיעידו שחלק בפניהם ושלישי עמהם או שנים מן השוק שיעידו שחלק בפני שלשה:
אלמנה יש לה רשות למכור למזונותיה מנכסי בעלה אפילו קרקע ואפילו שלא בבית דין מומחין ובלבד בשלשה הדיוטות בקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה הרי מכרה קיים וכשירצו היורשין להשביעה אין מחשבין עמה בבית דין על ספוק מזונותיה ועל מעשי ידיה וכן משביעין אותה שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה ואם מוכרת לכתובתה נשבעת על כתובתה בבית דין שלא נפרעה בכלום ומוכרת אף שלא בבית דין מומחין אלא בשלשה הדיוטות נאמנין ובקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת אחר מכירה ליתומים אם רצו שכדין מכרה לדעת קצת וכן אם מכרה ביתר ממה ששמו לה ודברים אלו יתבאר עיקר שלהם במסכת כתבות בע״ה:
המשנה הארבע עשרה והיא מעורבת קצתה מן החלק השני בצדדין שאינן בכלל אבדה וקצתה מענין החלק החמישי בצדדין הפוטרין בהשבת אבדה ואמר על זה מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה אם היתה בבית הקברות אל יטמא לה אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר לא ישמע לו אמר הר״ם כבר ידעת כי פרישות הכהן או הנזיר מן הטמאה הוא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמ׳ בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ונאמר בכהן לנפש לא יטמא ובנזיר נאמר ועל כל נפשות מת לא יבא והחזרת האבדה עשה בלבד והוא מה שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ואמ׳ רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לעבור על מצוה מן המצות:
אמר המאירי מצאה ברפת אינו חייב בה ופרשוה בגמ׳ ברפת שאין יציאת הבהמה משם ותעייתה מצויה כל כך כגון שאינה יכולה לצאת משם בריוח ומתוך כך אינו חייב בה אע״פ שיכולה לצאת בדחק ואע״פ שזה הרפת חוץ לתחום ברשות הרבים חייב ליטפל בה אע״פ שאינה רצה ופירשו בגמ׳ דוקא שהוא חוץ לתחום:
מתניתין: מצאה ברשות הרבים חייב בה. משמע אף על גב דאינה רצה דומיא דרפת. והא דאמר לעיל רועה בדרך אין זו אבידה היינו התם שאינה תועה הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה אינה יודעת להיכן היא הולכת הילכך הויא אבידה וחייב בה. ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה הא אינו רועה אף על פי שאינו רצה הוי אבידה הרא״ש. והראב״ד פירש בענין אחר והביאו הרא״ש בפסקיו.
יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו׳. איכא למידק פשיטא שלא ישמע שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר וכיון שכן ליכא עשה כלל דנידחי. פירשו בתוספות דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה אני בריש פרק קמא דיבמות בסייעתא דשמיא. הרמב״ן והרשב״א.
א משנה מצאה את הבהמה ברפתאין חייב בה בהשבה. מצאה ברשות הרביםחייב בה. ואם היתה בבית הקברות והוא כהן — לא יטמא לה. והלכה כללית: אם אמר לו אביו לכהן: ״היטמא למתים״, או שאמר לו לבנו ״אל תחזיר אבידה ״לא ישמע לו לאביו, שאין עוברים על דברי תורה מפני כבוד אב.
MISHNA: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it to its owner. If he found it in a public area, he is obligated to return it. And if the animal was lost in a graveyard and a priest found it, he may not become impure to return it. If his father said to him: Become impure; or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father, as one may not violate Torah law to honor his father.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ופָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״ג:ה׳} עָזֹב תַּעֲזֹב.

If one unloaded a burden from an animal collapsing under its weight and then later loaded it onto the animal, and later unloaded and loaded it again, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to continue unloading and loading, as it is stated: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [azov ta’azov] with him” (Exodus 23:5). It is derived from the verse that one is obligated to perform the action as needed, even several times.
עין משפט נר מצוהרי״ףאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה. פרק וטען אפילו ארבע וחמש פעמים חייב שנא׳ עזב תעזב.
צ״ע למה לי לגזה״כ לחייבו בפריקה וטעינה אפילו כמה פעמים דלכאורה בכל פעם ופעם יש מחייב חדש לפרוק ולטעון, ומאי קמ״ל. ונראה דהחידוש הוא דכולם מצטרפים לחיוב אחד, ואם אינו פורק וטוען בפעם האחרונה אזי למפרע לא יצא יד״ח פריקה וטעינה כלל ולא קיים מצות פריקה וטעינה אפילו פעם אחת. ונראה להוסיף ביאור בזה עפי״מ שכתב הרמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח ה״א) וז״ל מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה וכו׳ הרי זה מצוה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנא׳ עזב תעזב עמו עכ״ל. ומשמע מהרמב״ם דהמצוה חלה רק בבהמה הרובצת בדרך, ואילו היתה הבהמה רובצת בחצירו וברשותו של הבעלים אזי לא חלה מצות פריקה וטעינה. ונראה לבאר דין זה עפי״מ שכתב הרמב״ם (שם ה״יד) וז״ל אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה וכו׳ עכ״ל. ויוצא דלפי הרמב״ם יסוד מצות פריקה וטעינה הוא להציל את הבעלים מסכנת הדרך. ובזה מבואר למה מצות אלו חלות דוקא בדרך דהוי מקום סכנה ולא בחצר הבעלים שאינו מקום סכנה. ואע״פ שגם בחצר יש מצות גמילת חסד בעלמא לעזור לבעלים לפרוק את הבהמה ולהטעינה אך ליכא מצוה מסוימת של פריקה וטעינה. ולפי״ז י״ל דבדרך יש סכנת דרכים אזי הליכת הדרך מתחילתה עד סופה מצטרפת למחייב אחד של פריקה וטעינה כדי שלא יבהל בעל הבהמה ויסתכן ולכן אם אינו עוזר לו לפרוק ולטעון לבסוף אזי כל מה שפרק וטען מתחילה נתבטל ולא קיים מצות פריקה וטעינה כלל מאחר שעדיין יש חשש שמא יבהל בעל הבהמה על ממונו ויסתכן בדרך.⁠א
א. ועיין לקמן דמדדה עמו עד פרסה וכן פסק הרמב״ם (פ״ג מהל׳ רוצח הה״ה). ונראה דעד פרסה הויא הליכה אחת בדרך א׳ ויש צירוף משא״כ לאחר פרסה חל הליכה אחרת ונסתיימה מצות פריקה וטעינה הראשונה לגמרי ואין צירף לפריקה אחרת.
פרק וטען מעל גבי בהמה הנופלת תחת משאה, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמיםחייב, שנאמר ״עזב תעזב״ (שמות כג, ה).
If one unloaded a burden from an animal collapsing under its weight and then later loaded it onto the animal, and later unloaded and loaded it again, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to continue unloading and loading, as it is stated: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [azov ta’azov] with him” (Exodus 23:5). It is derived from the verse that one is obligated to perform the action as needed, even several times.
עין משפט נר מצוהרי״ףאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) זהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר: הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רְצוֹנָךְ לִפְרוֹק פְּרוֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״עִמּוֹ״. חאִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּיב.

If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, if it is your wish to unload the burden, unload it, in such a case the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him,” with the owner of the animal. If the failure of the owner to participate in unloading the burden was due to the fact he was old or infirm, the passerby is obligated to unload the burden alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלך וישב לו – הבעלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היתה בבית הקברות לא יטמא לה כמו וביארנו אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו ואע״פ שהוקש כבודו לכבוד המקום שאין לך לכבדו להקל בכבוד שמים בפירוש אמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי:
הלך בעל הבהמה וישב לו, ואמר: ״הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוקפרוק״, הרי זה פטור מלעשות זאת, שנאמר: ״עזוב תעזוב עמו״ — עם בעל הבהמה, ואם ההוא עצמו איננו עוסק בכך, אף הזר אינו חייב לעזור לו. אם היה בעל הבהמה זקן או חולה שאינו יכול לסייע לעובר הדרך — הרי חייב עובר הדרך לעשות זאת.
If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, if it is your wish to unload the burden, unload it, in such a case the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him,” with the owner of the animal. If the failure of the owner to participate in unloading the burden was due to the fact he was old or infirm, the passerby is obligated to unload the burden alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן; ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן.

There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. Rabbi Shimon says: There is even a mitzva to load the burden.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל לא לטעון – בגמרא מפרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמש עשרה והוא מענין החלק החמישי במה שנתגלגל בו לעניני פריקה וטעינה פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנא׳ עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו ואם היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר׳ שמעון אומר אף לטעון ר׳ יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנא׳ תחת משאו והוא יכול לעמוד בו אמר הר״ם ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור׳ שמעון אומר זה וזה בחנם ואין הלכה לא כר׳ שמעון ולא כר׳ יוסי ומן המבואר שמה שאמ׳ זקן או חולה הוא שב לבעל המשא ומה שאמר חייב ר״ל כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:
אמר המאירי פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב פי׳ הפריקה היא כשהבהמה רובצת תחת משאה והטעינה כשנפל המשוי בדרך ואין שני להקימו עם הבעלים וחייב בזה אפילו מאה פעמים כמו שבארנו למעלה עזוב אפילו מאה הקם אפילו מאה ולא נאמר תעזוב או תקים אלא ללמד שאם מצאה רבוצה ואין בעלים עמו פורק וחוזר וטוען:
הלך וישב לו כלומר שהיתה בהמה זו רבוצה והיה בעליה עז פנים והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור ועל זה נאמר עמו ואם היה זקן או חולה ר״ל בעל הבהמה זקן או חולה ואין בו כח לעזור ואינו עושה כן מתוך עזות אלא מתוך חולי או זקנה חייב זה לפרוק ולטעון עמו לבדו:
מצוה מן התורה לפרוק פירשו בגמרא לפרוק בחנם מתוך שיש כאן צער בעלי חיים אין משהין להתנות על השכר אבל לא לטעון ר״ל לא לטעון בחנם אלא בשכר והרי זה עושה מצוה ונוטל שכרו ומ״מ פריקה בחנם יש אומרים דוקא למי שאינו מתבטל ממלאכה אבל עוסק במלאכה יש לו שכר בטולו ולא יראה לי כן לא נאמרה אותה משנה אלא להשבת אבדה שהוא בטול גדול ר׳ שמעון אומר אף לטעון פירוש אף לטעון בחנם ואין הלכה כדבריו ר׳ יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו הראוי לו אין זקוק לה הואיל ויש כאן פשיעת בעלים ואין הלכה כדבריו אלא אף ביתר ממשא הראוי:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שיש בענין הלך וישב לו תנאי כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
רבי שמעון אומר אף לטעון. מפרש בגמרא דרבי שמעון פליג ואמר אף לטעון בחנם וסתם מתניתין דלעיל היה בטל מן הסלע וכו׳ רבנן תנו לה ובטעינה קמיירי. אי נמי רבי שמעון נמי תני לה דרבי שמעון נמי נהי דסבירא ליה דבחנם הוו תרווייהו הני מילי שהוא איש בטל ואינו משתכר בכל יום כלל אי נמי בזמן שאינו מוצא לשכור עצמו בשום דבר דלא מטי ליה פסידא בממוניה אבל היכא דמטי ליה פסידא דממונא לא קאמר רבי שמעון שלא יתחייבו הבעלים להחזיר לו מה שהפסיד. ה״ר יהונתן ז״ל.
גמרא: אינה משתמרת ואינה מטעה. פירוש אינה משתמרת לגמרי מליסטים וגם שלא תוכל לצאת. ואינה מטעה את הבהמה אשר בתוכה להיות בורחת ויוצאת כגון שיש שם מרעה קצת וכן נראה מפירוש רש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל.
ובענין מצוה זו: מצוה מן התורה לפרוק משא מן הבהמה אבל לא צוותה התורה לטעון עליה. ר׳ שמעון אומר: מצוה אף לטעון.
There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. Rabbi Shimon says: There is even a mitzva to load the burden.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רִבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.:

Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden,” i.e., the obligation is with regard to a burden that the animal can bear.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוסי הגלילי אומר: בכלל, אם היה עליו על החמור או השור יתר על משאואין זקוק לו לעזור לו, שנאמר: ״תחת משאו״ (שם), משמע משאוי שיכול לעמוד בו, שאם היה טעון יותר מזה, הרי זו אשמת בעל הבהמה.
Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden,” i.e., the obligation is with regard to a burden that the animal can bear.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גמ׳גְּמָרָא: אֲמַר רָבָא: טרֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת. אֵינָהּ מַתְעָה, מִדְּקָתָנֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ, וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ.

GEMARA: The mishna teaches that if one found an animal in a stable, he need not return it to its owner. Rava said: The stable that the Sages mentioned in the mishna is one that neither encourages the animal to stray nor secures the animal so it will not flee. The Gemara explains Rava’s statement. That it does not encourage the animal to stray is learned from the fact that the tanna teaches: He is not obligated in its return. The fact that it does not secure the animal is learned from the fact that it was necessary for the tanna to teach: He is not obligated in its return.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ רפת שאמרו – ששנינו במשנתנו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת.
ואינה משתמרת – שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא אמר רבא: רפת שאמרו חכמים במשנה זו הכוונה היא שאינה מתעה, כלומר, שאינה גורמת לבהמה שתברח ממנה, אבל גם אינה משמרת, שבהמה יכולה לצאת משם. ומנין שכך הוא הפירוש? אינה מתעהמדקתני [ממה ששנה] ״אינו חייב בה״, משמע שאיננה נחשבת כאבידה, ואינה משמרתמדאיצטריך למיתני [מכיון שהיה צריך בכלל לשנות] ״אינו חייב בה״.
GEMARA: The mishna teaches that if one found an animal in a stable, he need not return it to its owner. Rava said: The stable that the Sages mentioned in the mishna is one that neither encourages the animal to stray nor secures the animal so it will not flee. The Gemara explains Rava’s statement. That it does not encourage the animal to stray is learned from the fact that the tanna teaches: He is not obligated in its return. The fact that it does not secure the animal is learned from the fact that it was necessary for the tanna to teach: He is not obligated in its return.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת, הָשָׁתָא מַשְׁכַּח לַהּ אַבָּרַאי, מְעַיֵּיל לַהּ לְגַוַּאי, מַשְׁכַּח לַהּ מִגַּוַּאי מִבַּעְיָא! אֵלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, שְׁמַע מִינַּהּ.:

The Gemara continues its explanation of Rava’s statement: As, if it enters your mind to say that it is a stable that secures the animal, that ruling would be extraneous. Now that in a case where one found the animal outside a stable he brings it inside a stable of that type and thereby returns the animal to its owner, in a case where he found the animal inside the stable is it necessary to teach that he is not obligated to return it to its owner? Rather, learn from it that the stable mentioned in the mishna does not secure the animal and therefore there is a possibility that one must return it. The Gemara affirms: Indeed, learn from it that it is a stable that neither encourages the animal to stray nor secures the animal.
רי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעייל לגואי – כדאמרינן לעיל (דף לא.) לגינתו ולחורבתו מנין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השתא אשכחיה לבראי מעייל לגואי. פירוש אי הוי של בעל הבהמה השתא דאיתיה לגואי אף על גב דלא ידע אי דידיה היא פשיטא דלא הויא אבידה. הראב״ד.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ״ך וזה לשונו: מצא בהמה בורחת חוץ לתחום פתוח מכל צדדיו או אפילו משני צדדיו מטפל בה. ואם אינו פתוח אלא דרך פתחה אינו מטפל בה אף על פי שאינו משתמר לגמרי. עד כאן.
דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שרפת זו משמרת, השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי [עכשיו, הרי, אילו היה מוצא אותה בחוץ היה מכניס אותה בפנים] לרפת כגון זו, ואם כן משכח לה מגואי מבעיא [אם מצאה בפנים נצרכה לומר] שאינו צריך לטפל בה? אלא שמע מינה [למד מכאן] שרפת זו אינה משמרת, ומסכמים: אכן, שמע מינה.
The Gemara continues its explanation of Rava’s statement: As, if it enters your mind to say that it is a stable that secures the animal, that ruling would be extraneous. Now that in a case where one found the animal outside a stable he brings it inside a stable of that type and thereby returns the animal to its owner, in a case where he found the animal inside the stable is it necessary to teach that he is not obligated to return it to its owner? Rather, learn from it that the stable mentioned in the mishna does not secure the animal and therefore there is a possibility that one must return it. The Gemara affirms: Indeed, learn from it that it is a stable that neither encourages the animal to stray nor secures the animal.
רי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּיב,: א״ראָמַר רִבִּי יִצְחָק: יוְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תּוֹךְ לַתְּחוּם. מִכְּלָל דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם נַמֵי חַיָּיב!

§ The mishna teaches: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing within the city limits. The Gemara concludes by inference that if the animal was found in a public area he is obligated to return it, and even if it was within the city limits, he is also obligated to return it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנראור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברישא גרסינן והוא שעומדת בתוך לתחום בסיפא גרסינן והוא שעומדת חוץ לתחום.
{רבנו ברוך}
מצאה ברפת אמר ר׳ יצחק אפילו הרפת עומדת חוץ לתחום העיר, מכלל דרשות הרבים אפילו בתוך תחום העיר נמי [חייבא, איכא דאמרי ברשות הרבים חייב בה, א״ר יצחק והוא שעומדת בתוך התחום אבל עומדת חוץ לתחום אינו חייב, דהוה ליה כמציל מן הנהר דכבר מייאש מרה מינהב, מכלל דברפת אפי׳ עומדת תוך התחום נמי׳ג] אינו חייב בהד. מקצת פיר׳ והיא עומדת בתוך התחום כל שכן חוץ לתחוםה עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
א. הביאור בזה דרבנו גריס בדברי ר׳ יצחק ״אפילו״ ולא גרס כגירסתנו ״והוא״, אלא דברפת מיירי בכל גווני בתוך ובחוץ לתחום, וא״כ אף רה״ר דחייב הוא בכל גווני, ועיין שיטמ״ק בשם הרא״ש, ועיין ברש״י ובמש״כ עליו התורת חיים והכוס ישועות.
ב. בת״ח כתב דהסברא דחוץ לתחום קיל הוא משום דהוי טירחא יתירא.
ג. מוגה עפ״י האו״ז אות צד צה שהביא לדברי רבנו ולפי הגהת המגיה שם.
ד. נחלקו רבנו ורש״י דלרש״י לל״ק ברפת חוץ לתחום חייב ולרבנו פטור, ולל״ב ברה״ר תוך התחום לרש״י פטור ולרבנו חייב. ובמצאה חוץ לתחום לרש״י חייב ולרבנו פטור.
ה. מבואר דדעת מקצת דליכא לסברת רבנו לעיל דחוץ לתחום קיל דהוה כמציל מן הארי. ולדעתם אפשר דברפת חוץ לתחום יהי׳ חייב וכדעת רש״י לפי הל״ק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי יצחק ואפילו עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך התחום חייב בה. כך כתוב בכל הספרים. ואין צריך למחוק הגירסא ודייק שפיר מדאמר רבי יצחק דאפילו חוץ לתחום מיירי מכלל דאתיא בפשיטות בתוך התחום וגם מדלא נקט מילתיה אסיפא. הרא״ש.
על האמור שאם מצאה ברפת אינו חייב, אמר ר׳ יצחק: והוא שעומדת הרפת תוך לתחום העיר. ומעירים: מכלל שאם היתה הפרה ברשות הרבים, ואפילו בתוך התחום נמי [גם כן] חייב.
§ The mishna teaches: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing within the city limits. The Gemara concludes by inference that if the animal was found in a public area he is obligated to return it, and even if it was within the city limits, he is also obligated to return it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנראור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם. מִכְּלָל דְּבָרֶפֶת אֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם נַמֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ.:

There are those who teach this statement with regard to the latter clause of the mishna: If he found it in a public area, he is obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing beyond the city limits. The Gemara concludes by inference that in a case where the animal was found in the stable, even if the animal is standing beyond the city limits, he is also not obligated in its return.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חייב לטעון ולפרוק אפילו ק׳ פעמים, שנאמר: עזב תעזב עמו.
פי׳ פריקה אית בה חסרון כיס – שאם לא תפרקה תמות הבהמה תחת משואה. טעינה אין בה חסרון כיס – דליכא חששא למיתת הבהמה.
ישב לו בעל הבהמה ואמר לו: מצוה עליך לפרוק, אם תרצה לפרוק פרוק – פטור, שנאמר: עמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה את דברי ר׳ יצחק על סופה של המשנה] ששנינו ברשות הרבים חייב בה. אמר ר׳ יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום. ומכאן מדייקים: מכלל שברפת אפילו אם היתה עומדת חוץ לתחום נמי [גם כן] אינו חייב בה.
There are those who teach this statement with regard to the latter clause of the mishna: If he found it in a public area, he is obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing beyond the city limits. The Gemara concludes by inference that in a case where the animal was found in the stable, even if the animal is standing beyond the city limits, he is also not obligated in its return.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא!⁠״ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחֲזִיר!⁠״ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא י״ט:ג׳). כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.

§ The mishna teaches: And if the animal was lost in a graveyard and was found by a priest, he may not become impure to return it. In a case where a priest’s father said to him: Become impure, or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father. The Gemara cites a baraita in which the Sages taught: From where is it derived that if a priest’s father said to him: Become impure, or that if one’s father said to him: Do not return a lost item that you found; he should not listen to him? It is derived from the verse, as it is stated: “Every man shall fear his mother and his father, and you shall observe My Shabbatot; I am the Lord” (Leviticus 19:3). From the fact that the verse concludes: “I am the Lord,” it is derived that: You are all, parent and child alike, obligated in My honor. Therefore, if a parent commands his child to refrain from observing a mitzva, he must not obey the command.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: מניין שאם אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר שלא ישמע לו לבטל את המצוה? שנאמר: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כלכם חייבין בכבודי – אף על פי שהיזהרתיך1 בכיבוד אב ואם אם, יאמרו לך חלל שבת – אל תשמע להן, אלא ואת שבתותי {תשמרו}⁠2. וכן בכל המצות.
1. כן צ״ל. בכ״י לונדון 27194: ״היזהתיך״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194 המלה חסרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אני ה׳ – אע״פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אני ה׳ כולכם חייבין בכבודי. ואם תאמר ונימא איפכא אף על פי שאמרתי את שבתותי תשמורה איש אמו ואביו תיראו ושתחללו שבת בשביל כבודם. וכי תימא אני ה׳ אלהיכם קאי אשבתותי תשמורו דסמיך ליה והא דרשינן בפרק קמא דיבמות יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה׳ ולא אמרינן דקאי אני ה׳ אמקדשי תיראו דסמיך ליה. ויש לומר דשבת היא מצוה גדולה דכל המחלל את השבת כאלו מעיד עדות שקר באדון הילכך מסתבר דאני ה׳ אשבת קאי. הרא״ש. וכן כתבו התוספות פרק קמא דיבמות (דף ח׳). עיין שם. הא לאו הכי יציית ליא עשה ולא תעשה הוא. הקשו בתוספות לעיל בדבור המתחיל הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה דמאי פריך והלא עשה דטומאה אינו שוה בכל. וכי תימא דמאל תחזיר פריך דילמא איצטריך קרא להיכא דאמר לו המתן עד שיתייאשו הבעלים דליכא עשה ואינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ויש לומר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא משני. ועוד דלא הוה ליה למינקט השבת אבידה דמסתמא אית בה עשה אלא איסור אחר דלית בה אלא לאו. ויש מפרשים דאשבת קאי דאיכא עשה וביום השביעי תשבות. הרא״ש. והרמב״ן האריך בזה לעיל עיין שם. ובגליון כתוב וזה לשונו: ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכו׳. אין להקשות דנימא דאיצטריך שאמר לו אביו שימתין עד שיתייאש דלא עבר אלא משום לא תוכל להתעלם כדאמרן. דיש לומר דאם כן לימא או שאמר לו אביו התעלם ולא לימא שאמר לו אל תחזיר כי זה אינו האיסור רק שמתעלם. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. משמע דאאל תחזיר נמי קאי וכן פירשו לעיל בתוספות רבינו שמשון. והקשה מהר״ם דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא אם כן לית לן למידחי עשה דכיבוד מקמי השבת אבידה. ונראה לי דלעיל דהוי לא תעשה ועשה דוקא אמרינן דלא דחינן איסורא מקמי השבתה.
ועוד נראה לי דעשה דכיבוד נמי הוי גרוע כממונא שכן הכשר מצוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות דעיקר כיבוד לא הוי אלא הכשר מצוה כגון להביא גוזלות וכיוצא בו ולהכי כל כיבוד לא דחי אפילו לאו גרידא לפי האמת כדפירשתי בפרק קמא דיבמות. ואפשר דכיבוד אב חשיב נמי עשה דממונא. ולפי זה עשה דכיבוד אב לא דחי עשה דכיבוד בנו אם הוא זקן ואינה לפי כבודו וכן נראה דהאי עשה דכיבוד לא דחי השבה אף על פי שהשבה נדחית מפני כיבוד זקן ואינה לפי כבודו. ועוד דממעטינן מכולכם אתם חייבין בכבודי שהאב עצמו מוזהר על כבוד הבריות ואף על פי שהבן צריך לחזר על הפתחים לפרנס את אביו ואף על פי שבזה הוי זקן ואינה לפי כבודו היינו משום דאלמלא לא היה מחזר האב היה צריך לחזור. עד כאן.
וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא וכו׳. אין להקשות דנימא דלעיל אמר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא בקום עשה אבל עשה דכיבוד נידחי בשב ואל תעשה כי הכיבוד הוא שאומר לו אל תחזיר והבא לי גוזלות אי כהאי גוונא. ויש לומר גם אם מקיים עשה דכיבוד אז מבטל עשה דאבידה בשב ואל תעשה. ולכך מקשה בגליון תוספות כיון דפשוט הוא לו דלא דחי איסורא מקמי ממונא אם כן טוב יותר שידחה עשה דאבידה ממונא בשב ואל תעשה ממה שידחה עשה דכיבוד בשב ואל תעשה. ותירץ בגליון תוספות דהא דקאמר לעיל ותו דהיינו משום דהוי לאו ועשה באיסורא וכו׳ ואין להקשות הא לעיל איכא גם לאו באבידה כך היה יכול ליישב ואם כן הך דהכא לוקי כגון שנטלה על מנת להחזירה ואז אמר לו אביו אל תחזיר דאז ליכא אלא עשה דהשב תשיבם כדפירשו לעיל בגמרא ומה לי לאו ועשה נגד לאו ועשה כי ההיא דלעיל ומה לי עשה כנגד עשה כי הך דהכא. ויש לומר דלאו לא מהני כלל לדחות. ולכך לעיל הוי כמו עשה נגד לאו ועשה לכך לא דחינן איסורא קמי ממונא אבל הכא עשה דכיבוד נדחה מקמי עשה דהשבה דעשה דהשבה חשוב כיון דזימנין אית ביה נמי לאו. עוד כתבו בגליון תוספות אי נמי עשה דכיבוד נמי חשיב עשה דממונא. פירוש כיון דהוא להנאת אדם. עד כאן.
ג שנינו במשנה: היתה האבידה בבית הקברות והוא כהן — לא יטמא לה וכו׳. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם אמר לו אביו לכהן ״היטמא למתים״, או שאמר לו ״אל תחזיר אבידה ״שלא ישמע לו? שנאמר ״איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה׳ ״(ויקרא יט, ג), הדגשה זו ״אני ה׳⁠ ⁠⁠״ באה לומר: כולכם חייבין בכבודי, ולכן כשה׳ מצווה על שמירת המצוות חייבים כולם בכך.
§ The mishna teaches: And if the animal was lost in a graveyard and was found by a priest, he may not become impure to return it. In a case where a priest’s father said to him: Become impure, or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father. The Gemara cites a baraita in which the Sages taught: From where is it derived that if a priest’s father said to him: Become impure, or that if one’s father said to him: Do not return a lost item that you found; he should not listen to him? It is derived from the verse, as it is stated: “Every man shall fear his mother and his father, and you shall observe My Shabbatot; I am the Lord” (Leviticus 19:3). From the fact that the verse concludes: “I am the Lord,” it is derived that: You are all, parent and child alike, obligated in My honor. Therefore, if a parent commands his child to refrain from observing a mitzva, he must not obey the command.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) טַעֲמָא, דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא, צָיְיתָא לֵיהּ, וְאַמַּאי? הַאי עֲשֵׂה, וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!

The Gemara infers: The reason that a priest must not obey his father’s command to become impure is because the Merciful One writes: “You shall observe My Shabbatot; I am the Lord”; but if it were not so, I would say that the child must obey him. The Gemara asks: But why? This obligation to obey a parent is a positive mitzva, as it is written: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and that obligation of a priest to refrain from becoming impure is both a prohibition: “To the dead among his people he shall not defile himself” (Leviticus 21:1), and a positive mitzva: “You shall be holy” (Leviticus 19:2); and the principle is that a positive mitzva does not come and override a prohibition and a positive mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשינן: טעמא דכתב רחמנא הכי, הא לא הכי הוה אמינא אם יאמר לו אל תשב ישמע לו – אמאי? והא כיבוד אב ואם עשה הוא, שנאמר: כבד את אביך. והשבה היא עשה, שנאמר: השב תשיבם לאחיך, ולא תעשה, שנאמר: לא תוכל להתעלם. ולא אתי עשה דחי לא תעשה ועשה.
היה בעל הבהמה זקן או חולה – חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוה אמינא צייתא ליה – דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם.
אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא לאו הכי ניצית ליה האי עשה והאי עשה ולא תעשה. הרב אלפאסי ורש״י ז״ל פירשוה אאמר לו אביו אל תחזיר, דבהשבת אבדה איכא עשה דהשב תשיבם ולאו דלא תוכל להתעלם. וכבר כתבתי למעלה (ל.) דלא משכחת באבדה עשה ולא תעשה אלא כשנטלה על מנת להחזירה ולאחר מכאן נמלך לגוזלה וקודם שנתיאשו הבעלים, שאם לא נטלה ליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם, כדאיתא לעיל (בבא מציעא כו:). ולפי פירוש זה כי תירץ בגמרא סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום, הוא הדין דהוה מצי לתרץ הכא במאי עסקינן כשלא נטלה עדיין, דליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם לבד, אלא דניחא ליה לאוקומה בכל ענין, ואפילו הכי אי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו, ניצית ליה הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום. ומיהו המחוור, דעיקר קושיא דגמרא דמקשו טעמא דכתיב את שבתותי תשמורו אאמר לו אביו הטמא קאי, דבטומאה איכא עשה ולא תעשה, וזה הנכון.
בד״ה הוה אמינא כו׳ להתעלם אבידה כו׳ הד״א:
בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי ה״א צייתא ופרש״י דמאבידה קשיא ליה דהא עשה ולא תעשה היא ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשטא דלישנא משמע דאקרא דאת שבתותי תשמרו מקשה דלא איצטריך כלל וא״כ נוכל לפרש לענין שבת גופא דעשה ולא תעשה היא וכמה עשין נאמרו בה ביום השביעי תשבות וזכור ושמור ועוד טובא וכן משמע בתוספות פ״ק דיבמות ויותר נראה דמקשה אכולהו דבין שבת ואבידה וטומאה כולהו עשה ולא תעשה נינהו דבטומאה איכא עשה דקדושים יהיו כדאמרינן לעיל וק״ל:
ושואלים: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] ״את שבתתי תשמרו״ הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [הרי לולא זאת הייתי אומר שיציית לו לאביו]? ואמאי [ומדוע] יעשה זאת? האי [זה], כבוד אביו, מצוות עשה הוא (״כבד את אביך ואת אמך״. שמות כ, יב. דברים ה, טז), והאי [וזה] האיסור לכהן להיטמא למתים, גם מצות לא תעשה (״לנפש לא יטמא בעמיו״. ויקרא כא, א), וגם מצות עשה (״קדושים תהיו״. שם יט, ב) יש בכך, וכלל הוא: לא אתי [בא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה!
The Gemara infers: The reason that a priest must not obey his father’s command to become impure is because the Merciful One writes: “You shall observe My Shabbatot; I am the Lord”; but if it were not so, I would say that the child must obey him. The Gemara asks: But why? This obligation to obey a parent is a positive mitzva, as it is written: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and that obligation of a priest to refrain from becoming impure is both a prohibition: “To the dead among his people he shall not defile himself” (Leviticus 21:1), and a positive mitzva: “You shall be holy” (Leviticus 19:2); and the principle is that a positive mitzva does not come and override a prohibition and a positive mitzva.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אִיצְטְרִיךְ, ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן {שמות כ׳:י״א} כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן {משלי ג׳:ט׳} כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ, הִלְכָּךְ לִצַיֵּית לֵיהּ! קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא לִשְׁמַע לֵיהּ.:

The Gemara answers that the derivation from “You shall observe My Shabbatot; I am the Lord” was necessary, as it might enter your mind to say: Since honoring one’s father and mother is equated to the honor of the Omnipresent, as it is stated here: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and it is stated elsewhere: “Honor the Lord with your wealth” (Proverbs 3:9), therefore, one might have thought that the priest must obey his father’s command to become impure. Therefore the Torah teaches us that the priest is commanded not to listen to him.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן: מהו דתימא – הואיל ואיתקש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום, שנאמר: כבד את י״י מהונך, אימא ניצית ליה לאבוה – קא משמע לן דלא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוקש כבודם – בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה׳ מהונך.
כבד את ה׳ מהונך – הא דנקט קרא דדברי קבלה ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה׳ אלהיך תירא משום דניחא ליה לאתויי קרא דכבוד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכתיב כבד את ה׳ מהונך. הוה מצי למימר דלענין מורא ומברך הוקש דכתיב את ה׳ אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו וכתיב נוקב שם ה׳ יומת וכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת אלא ניחא ליה למינקט מצות כבוד שהיא עיקר מצוה. הרא״ש.
הילכך יציית ליה קמשמע לן דלא ישמע ליה. משמע דהכי פירושו יציית ליה וחייב לעשות מצות אביו שאומר לו הטמא או אל תחזיר. והקשה הר״י איש ירושלים וכי משום דהוקש לכבוד המקום יהא עדיף מכבוד המקום. ונראה לומר יציית ליה אם ירצה משום דהוקש. קמשמע לן דבזה אל ישמע לו. תוספות חיצוניות.
ור״מ תירץ דאין הכי נמי דעדיף מכבוד המקום כדאמרינן בירושלמי דמסכת פיאה גדול כבוד אב ואם שהקב״ה העדיפו יותר מכבודו דאלו בהקב״ה כתיב כבד את ה׳ מהונך אם יש לך נכסים אבל אם אין לך נכסים לא ואלו בכיבוד אב ואם לא כתיב מהונך ואפילו אתה מחזיר על הפתחים. ועוד תירץ כיון שהוקש כבודם לכבוד המקום אם כן שוין הם מי נדחה מפני מי מוטב יעשה כבוד אביו ויהא מקיים שניהם דכבוד אביו הוא כבוד המקום שצוה על כך אבל אם יעשה כבוד המקום ביטל לגמרי כבוד אביו. הרא״ש.
וזה לשון הריטב״א: סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום. הקשו בתוספות משום דהוקש לכבוד המקום אמאי עדיף מיניה דלידחי ליה. ויש שתירצו מפני שהפריז בכיבוד אב ואם יותר מכבודו כמו שאמר בירושלמי גדול שנאמר בכיבוד אביו מכבוד המקום דאלו בכבוד המקום כתיב כבד את ה׳ מהונך ממה שחננך ואלו באביו וכו׳. ואפילו למאן דאמר משל אב בפרק קמא דקידושין התם כשיש לאב אבל כשאין לו לאב יש לו לכבדו משלה ואף על פי שלא חנן לו השם כלום. ולפי זה דוקא נקט הכא הני קראי דכיבוד. וה״ר יוסף איש ירושלים תירץ דהכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא יציית ליה אם ירצה וכו׳. וזה יותר נכון לפי לשון הגמרא אבל אין צורך כל כך. וקל להבין. והא דלא נקיט הקישא דכבודם מדכתיב את ה׳ אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו ששניהם בתורה ונקט אינך קראי שהאחד מהם דברי קבלה. משום דעיקר המצוה בכבוד נאמרת בעשרת הדברות וההיא דשייכא טפי כשאמר לו אל תחזיר לעסוק בכבודו להאכילו ולהשקותו וכיוצא בו. עד כאן.
עוד קשה היכי סלקא דעתך דעשה דכיבוד דחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתיה לעשה כלל כדאיתא בפרק אלו נערות דעשה דולו תהיה לאשה לא דחי לאו דממורת משמע דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל. ותירץ ר״מ דלא דמי דהתם כי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לגבי האי מאנס אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא בשביל זה לא ביטל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים. ועוד אפילו אי אמר לא בעינא שייך עשה דמכל מקום מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא. הרא״ש.
ומשיבים: איצטריך [נצרך הדבר להיאמר] בכל זאת. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל והוקש [והושווה] בכתוב כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן ״כבד את אביך ואת אמך״ (שמות כ, יג. דברים ה, טז), ונאמר להלן ״כבד את ה׳ מהונך״ (משלי ג, ט), שבשניהם יש חובת כבוד, הלכך לציית ליה [על כן יציית לו] לאב, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא לשמע ליה [ישמע לו] לעבור על כבוד שמים.
The Gemara answers that the derivation from “You shall observe My Shabbatot; I am the Lord” was necessary, as it might enter your mind to say: Since honoring one’s father and mother is equated to the honor of the Omnipresent, as it is stated here: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and it is stated elsewhere: “Honor the Lord with your wealth” (Proverbs 3:9), therefore, one might have thought that the priest must obey his father’s command to become impure. Therefore the Torah teaches us that the priest is commanded not to listen to him.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן.: מַאי אֲבָל לֹא לִטְעוֹן? אִילֵימָא אֲבָל לֹא לִטְעוֹן כְּלָל, מַאי שְׁנָא פְּרִיקָה? דִּכְתִיב עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. טְעִינָה נַמֵי הָכְתִיב {דברים כ״ב:ד׳} הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ!

§ The mishna teaches: There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: But there is no mitzva to load it? If we say that it means: But there is no mitzva to load it at all; what is different about unloading, with regard to which it is written: “You shall release it with him” (Exodus 23:5)? With regard to loading as well, isn’t it written: “You shall lift them with him” (Deuteronomy 22:4)?
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצוה מן התורה לפרוק בחנם, ולא לטעון בחנם אלא בשכר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה: מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. ושואלים: מאי [מה פירוש] אבל לא לטעון? אילימא [אם תאמר] אבל לא לטעון כלל, שאין מצוה כזו, מאי שנא [במה שונה] פריקה, דכתיב [שנאמר] בכתוב ״עזב תעזב עמו״ (שמות כג, ה), טעינה נמי הכתיב [גם כן הרי כתוב] ״הקם תקים עמו״ (דברים כב, ד), הרי שחייב לטעון!
§ The mishna teaches: There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: But there is no mitzva to load it? If we say that it means: But there is no mitzva to load it at all; what is different about unloading, with regard to which it is written: “You shall release it with him” (Exodus 23:5)? With regard to loading as well, isn’t it written: “You shall lift them with him” (Deuteronomy 22:4)?
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֵלָּא, כמִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם, וְלֹא לִטְעוֹן בְּחִנָּם אֵלָּא בְּשָׂכָר. ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן בְּחִנָּם. תְּנֵינָא לְהָא דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ בְּחִנָּם.

The Gemara answers: Rather, there is a mitzva by Torah law to unload the burden for free, but there is no mitzva to load it for free; rather, the mitzva is performed with remuneration. Rabbi Shimon says: There is also a mitzva to load it for free. The Gemara states: We learn by inference from the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita: Unloading is performed for free, and loading is performed with remuneration. Rabbi Shimon said: Both this and that are performed for free.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרוערמב״ןשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ שמעון אומר: אף לטעון בחנם – משום דלא מסימי קראי איזהו לפרוק ואיזהו לטעון, הילכך שניהם בחנם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרי׳ פריקה בחנם. איכא למימר דכיון דאית בה צערא דמרה וצערא דידיה לפיכך היא בחנם, ואפילו היה בטל מן הסלע אין לו שכרו. ואע״ג דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, כיון דאיכא צערא דידה מרה נמי מצטער יותר מאבדה. ואיכא למימרא מאי בחנם, שאם לא היה בטל מכלום אינו יכול לומר לו תן לי שכרי, אבל אם היה בטל מן הסלע כלומרב שהיה עוסק במלאכה, נוטל שכרוג כדין אבדהד.
א. וכ״כ הרא״ש בסי׳ כח וע״ש דהאריך. וכ״כ הריטב״א הר״ן ובנמוק״י.
ב. ובכי״א 1: כלום וט״ס.
ג. ובריטב״א הוסיף דאי לא מקבל שכר אין לו להתבטל ממלאכתו דשלו קודם לכל אדם.
ד. ובר״ן הקשה איך מקבל שכר והרי מחויב בפריקה משום צער בעלי חיים, וראה במנחת חינוך מצוה פ׳ דתרץ כיון דצער ב״ח התורה התירה לצרכי האדם, א״כ ודאי שמפסיד ממלאכתו דאינו מחויב משום צב״ח, הילכך מקבל שכרו ע״ש.
פריקה בחנם טעינה בשכר. פירש רש״י הילכך אי לא כתיב פריקה ואתי בקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר.
וקשה דהא דאמרת טעינה בשכר היינו דוקא לבתר דגלי קרא דפריקה בחנם ואם כן אי לא כתיבא פריקה הוה אמינא דתרווייהו בחנם. אלא הכי פירושו פריקה דכתב רחמנא למה לי דתרווייהו בחנם ליכא למימר דאם כן לכתוב רחמנא טעינה ולא בעינן פריקה אלא ודאי להכי כתב רחמנא פריקה לגלויי עלה דטעינה דאין דינם שוה וחדא מינייהו בשכר ומסתמא דהיינו טעינה דגריעא מפריקה. ורש״י רצה לומר אם כתב בהדיא טעינה בשכר. תלמיד הר״ף והרא״ש.
(18-19) ורבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי טעמא. כלומר דהא טעמא רבה קאמרינן דאי פריקה וטעינה שוין בדינם בטעינה לחוד סגי. ופרקינן משום דלא מסיימי קראי. כלומר דבדין הוה דמטעינה גמרינן לפריקה אלא משום דלא מסיימי קראי ורבי שמעון לא מסיימי קראי כלומר דכל חדא איכא לאוקמה בפריקה. אבל בטעינה לא מתוקם קרא דרובץ תחת משאו. תוספות שאנ״ץ.
ואם תאמר ודילמא מסיימי אלא דלא חמירא ליה פריקה מטעינה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וטעינה נמי איכא חסרון כיסן כדלקמן. ויש לומר דהא ליתא דכיון דמסיימי ולא עדיף האי מהאי לכתוב טעינה וליגמר מיניה לפריקה. ורבנן אמרי אמאי לא מסיימי קראי וכו׳ עד ורבי שמעון נופלים בדרך דרמו טעונייהו עלייהו נמי משמע. ואם תאמר ולכתוב רחמנא טעינה בהדיא בלשון דמסיים ולא לכתוב פריקה. יש לומר דהא לאו מילתא היא שאין לנו לומר בשום מקום יכתוב זה הלשון ויניח זה הלשון אלא היכא דשני אורחיה ודיבוריה בעלמא. אי נמי היכא דחזינן בגופיה דקרא לישנא דמייתר דאית לן למימר דאתא לדרשא. מרבי. הריטב״א ז״ל.
שם פריקה בחנם טעינה בשכר. וכתב הרא״ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל מיהא שקיל כמו באבידה דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם וכבר כתבתי לעיל דלפ״ז צ״ל דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כ״כ כמו באבידה דמפסיד לגמרי וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להיפוך מדעת הרא״ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל פריקה בחנם היינו לגמרי ולא דמי לאבידה דהתם עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו וא״כ אמרינן שפיר דשלו קודם אבל הכא דאיכא צער ב״ח וצערא דמרא ה״ל כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו וכתבתי שם דממאי דמקשה ל״ל הני תרתי ול״ל למיכתב אבידה יש להכריע לכל א׳ משני הצדדים ע״ש. אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנ״י שכ״כ בשם הר״ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא״ש אבל האמת יורה דרכו דקשיא לי על זו הסברא דאם כן משמע דהא דטעינה בשכר ידעינן מסברא חיצונה דומיא דאבידה ולא איצטריך קרא לרבנן אלא לפריקה דבחנם וא״כ תקשה לר״ש דלא מייתר ליה קרא דפריקה משום דלא מסיימי א״כ ה״ל זה וזה בשכר מיהו אפשר לומר דבטעינה נמי סברא החיצונה דבחנם כיון דאיכא צערא דמרא ואיכא נמי צער ב״ח פורתא כדמשמע לעיל בגמ׳ גבי ל״ל דכתב הני תרתי והא דקאמר הכא דבטעינה ליכא צער ב״ח היינו לגבי פריקה מיהו מדברי הר״ן גופא לכאורה לא משמע כן אחר העיון אבל יש ליישבן גם כן על הדרך שכתבתי ואין להאריך ודו״ק:
גמ׳. אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר ר״ש אומר אף לטעון בחנם וכו׳ מאי טעמייהו דרבנן דאי ס״ד כר״ש לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס לא כל שכן אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר. ורבי שמעון מ״ט משום דלא מסיימי קראי וכו׳ עכ״ל. עיין בנמוקי יוסף (דף יז: בדפי הרי״ף ד״ה לפרוק בחנם) וז״ל איכא מ״ד דדוקא בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל בטל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קאמרינן דהוי בחנם, ולפי״ז טעינה בשכר אפילו באדם בטל. ואינו מחוור בעיני הרב רבנו ניסים בר ראובן דכיון דאיכא בפריקה צער בעלי חיים אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם. אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל, אבל אם בטל בחנם וכו׳ עכ״ל. ומבואר דאיכא ב׳ דיעות דלשיטה הראשונה פריקה הוי כאבדה דחייב לעסוק בה בחנם אבל אי מפסיד ממון משלמין לו עבור הפסדו כפועל בטל. אבל טעינה הוי בשכר שלם. והרב ניסים ב״ר ראובן סובר דבפריקה אף אם היה בטל מסלע חייב לפרוק בחנם, וטעינה בשכר היינו כאבידה דנוטל שכר כפועל בטל. ובביאור פלוגתתם נראה לומר דהמחייב דפריקה הוי הצלת הגוף מסכנה וכמש״נ לעיל בדברי הרמב״ם (בפי״ג מהל׳ רוצח ושמירת נפש הי״ד), ונראה דמשו״ה הרנב״ר ז״ל סובר דאין נוטל שכר כלל עבור פריקה ואף אם היה בטל מסלע ומפסיד ממון חייב לפרוק בחנם, משא״כ בטעינה המחייב הוי הצלת ממון חבירו ולכן נוטל שכר כפועל בטל כבהשבת אבידה דחיובו נמי חל מדין הצלת ממון חבירו. ואילו השיטה הראשונה בנמוק״י ס״ל דפריקה נמי הוי מצוה דהצלת ממון, ומשו״ה ס״ל דנוטל ממון בפריקה כבאבידה. ואילו בטעינה ס״ל דנוטל שכר שלם משום דהתשלומין הם על עצם הפעולה, והשכר הוא תשלומין על פעולת הטעינה. ויתכן לומר עוד דס״ל דאינו נוטל שכר שלם על הפריקה משום דהמחייב של מצות פריקה היא הצלת ממון חבירו מהפסד ואם הבעלים צריכים לשלם לפורק שכר שלם אין מעשה הפריקה נחשב להצלת ממונם, ומשו״ה משלמין לו רק כפועל בטל כמו בהשבת אבידה. ואילו טעינה הוי חיוב מיוחד לעזור לחבירו בטעינה ואינו חיוב הצלה משום הפסד ממון ומשו״ה נוטל שכר שלם על הפעולה. ולפי״ז מבואר דלגבי פריקה נחלקו הראשונים אם המחייב של פריקה הוי הצלת הגוף (סברת הרנב״ר) או הצלת ממון (הדעה הראשונה שבנמוק״י). ואילו לגבי טעינה נחלקו אי המחייב דטעינה הוא הצלת ממון כהשבת אבידה או חיוב חדש בפ״ע.
והנה במס׳ בכורות (דף כט.) איתא ״הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלין להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה וכו׳ מנה״מ וכו׳ מה אני בחנם אף אתם בחנם וכו׳⁠ ⁠⁠״. ולכאורה זוהי מקור שלא לקבל שכר שלם בשביל עשיית מצוה אלא לקבל שכר בטלה בלבד (עיי״ש בתוס׳ ד״ה במה). וצ״ע לפי השיטה הראשונה שבנמוק״י למה מקבל הטוען שכר שלם על פעולתו והרי אין מקבלים שכר על עשיית מצות ומ״ש טעינה משאר מצות שבתורה. ונראה דבאופני המצות שבמשנה דהיינו לדון ולהעיד ולקדש מי חטאת וכו׳ אין במעשה חלות שם פעולה בפ״ע וכל העשייה היא כדי לעשות את המצוה. ולכן חל דין ״מה אני בחנם אף אתם בחנם״ שאסור לקבל שכר שלם על העשייה, דעשיית מצוה אינה נחשבת לפעולה המחייבת שכר פעולה. משא״כ בטעינה המהוה חלות שם פעולה בפני עצמה גם בלי שעושה מצוה ולכן מותר לו לקבל שכר שלם עבור פעולת הטעינה אף במקום מצוה. מאידך הר״ן סובר דבמקום מצוה אין מקבלים שכר פעולה ומשו״ה ס״ל דאין מקבלים שכר שלם על הטעינה. ונראה דהר״ן סובר דעשיית מצוה אוסרת שכר פעולה על העשייה. ויתכן דס״ל דהמצוה נחשבת לשכרו ומשו״ה אינו מקבל שכר הפעולה ע״י תשלומי דמים, כי מקבל את שכרו בקיום המצוה דהויא שכרו.
ועוד צ״ע בשיטה הראשונה שבנמוק״י דס״ל דבטעינה נוטל שכר שלם על הפעולה מאחר דהוי פעולה אף בלי המצוה א״כ מ״ש דבפריקה אינו נוטל שכר שלם אלא שכר בטלה והרי פריקה נמי הוי חלות שם פעולה בלי המצוה, ומ״ש פריקה מטעינה. ונראה דשאני מצות פריקה ממצות טעינה, דיסוד מצות פריקה היא חיוב להציל את הבעלים מהפסד ממון, משא״כ טעינה המצוה היא לעזור לחבירו להרוויח ממון. וכשהמצוה היא להצילו מהפסד ממון אזי אינו מקבל שכר פעולה שלם כי אם יטול שכר שלם אינו עושה מעשה הצלה אלא מעשה פעולה בעלמא והמצוה היא להציל הבעלים מהפסד ממונם. משא״כ בטעינה דאינה מצות הצלת ממון ומשו״ה מותר לו לקבל שכר שלם כפועל דעלמא. ומצות השבת אבידה נמי יסוד חיובה הוא להציל את הבעלים מהפסד ממון ומשו״ה אינו מקבל עליה שכר שלם. אך לפי שיטה זו משלם בפריקה שכר כפועל בטל כמו בהשבת אבידה דשתיהן הן מצות שיסוד חיובן הוא להציל את הבעלים מהפסד ממון, ואזי יש היתר ליטול שכר כפועל בטל מגזה״כ ד״אפס כי לא יהיה בך אביון״. אך נראה דהר״ן סובר כשיטת הרמב״ם (הנ״ל) דיסוד מצות פריקה אינה מצוה של הצלת ממון חבירו אלא חלות שם מצוה של הצלת גוף חבירו מסכנה ובהצלה מסכנה אין לקחת שכר אפילו כפועל בטל דאדרבה המצוה מחייבו להוציא ממון משלו כדי להציל את חבירו שנמצא בסכנהא.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח ושמירת נפש ה״א - ה״ב) וז״ל מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה הרי זו מצוה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנאמר עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו ויחזור ויטעון משאו עליה וכו׳ ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על מצות ל״ת וכו׳ עכ״ל. ויש לדייק בדברי הרמב״ם שכתב ״ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו ויחזור ויטעון משאו עליה וכו׳ ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על ל״ת וכו׳⁠ ⁠⁠״ דמשמע דהחיוב של פריקה כולל נמי חיוב טעינה דחל חיוב טעינה ביחד עם חיוב פריקה, דהיכא שפרק חייב לחזור ולטעון הבהמה, ואי לא חזר וטען ביטל מצות עשה דעזוב תעזוב עמו ואף מצות פריקה לא קיים. וכן משמע ממש״כ (בהי״ד) ״ואע״פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה״. ולפי״ז י״ל דהיכא שחייב בטעינה בהדי פריקה אזי אף המחייב דטעינה הוי הצלת הגוף מסכנה כפריקה, משא״כ אם נתחייב בטעינה בלבד אזי המחייב דטעינה הוי הצלת ממון. ולפי״ז י״ל דחל חיוב טעינה לרשע משום דיש חשש שיבא לידי סכנה רק היכא שחל חיוב טעינה מחמת חיוב פריקה, דאזי המחייב הוי הצלת הגוף והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, אבל היכא דהוי חיוב טעינה בלבד והמחייב הוי הצלת ממון י״ל דליכא חיוב טעינה לרשע. ולכאורה היה צ״ל נפ״מ בנטילת שכר אך הרמב״ם לא חילק לגבי נטילת שכר ופסק (פי״ג מהל׳ רוצח ה״ז) וז״ל מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם. אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו עכ״ל, ומשמע דלרמב״ם יש שיטה שלישית דהיינו דפריקה היא בחנם ואינו נוטל עליה שכר כלל, ואילו טעינה מחייבת שכר פעולה שלם כפועל בעלמא. ושיטתו צ״ע דהא אם יש הצלה מסכנה אף בטעינה כשעושה אותה ביחד עם הפריקה לא היה צריך לקבל שכר על הטעינה כמו שאינו מקבל שכר על הפריקה, וצ״ע.
ונראה דיש להוסיף עוד ביאור בשיטת הרמב״ם בפריקה וטעינה, דהנה הרמב״ם כתב (פי״ג מהל׳ רוצח ה״ג - ה״ד) וז״ל וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור וכו׳ ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וכו׳ פורק וטוען עמו עכ״ל. ואילו (בפי״א מהל׳ גזו״א ה״ג והי״ז) כתב וז״ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן וכו׳ ההולך בדרך הטוב והישר לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו עכ״ל. ויש לעיין מהי כוונת הרמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח ה״ד) במש״כ ״אפילו היה הנשיא הגדול״. ועוד צ״ע למה בפריקה וטעינה כתב הרמב״ם דהנוהג לפנים משורת הדין הוא חסיד ולא כתב כן לגבי השבת אבידה. ונראה דמש״כ הרמב״ם ״הנשיא הגדול״ ר״ל המלך, וצ״ע דקיי״ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (פ״ב מהל׳ מלכים ה״ג), וא״כ איך הותר למלך לעשות פריקה וטעינה לפנים משורת הדין, והרי אסור למלך למחול על כבודו. ונראה דהמתיר למלך למחול על כבודו הוא משום דיסוד מצות פריקה היא הצלת גוף הבעלים מסכנה. ואע״פ שפריקה וטעינה הוי טירחא גדולה ובזיון הוא למלך לעשותה מ״מ כדי להציל את ישראל מסכנה התורה התירה למלך לבזות את עצמו ואת המלכות כדי להציל נפש א׳ מישראל מסכנה. אמנם מלך הנוהג הכי הריהו ״חסיד״ ואינו רק מי שהולך בדרך הישר והטוב כמש״כ הרמב״ם בהשבת אבידה לפנים משורת הדין, דבהשבת אבידה אין בזיון כ״כ כמו בפריקה וטעינה למלך, וזקן שאינו לפי כבודו המשיב אבידה לפנים משורת הדין נקרא ״הולך בדרך הישר והטוב״ אבל לא נקרא ״חסיד״, ואילו מלך הנוהג לפנים משורת הדין ומבזה את עצמו ועוסק בפריקה וטעינה נקרא ״חסיד״. אולם נראה דמלך אינו יכול למחול על כבודו כדי להשיב אבידה משום דאין זה אלא חיוב הצלת הבעלים מהפסד ממון ואינו משום סכנה כמו בפריקה וטעינה. ועוד יש לדייק דמשמע מהרמב״ם דשאני פריקה וטעינה מהשבת אבידה, כי בפריקה וטעינה כל זקן פטור ואילו בהשבת אבידה רק ״זקן מכובד״ פטור מהשבה. וי״ל דהטעם בזה הוא דבפריקה וטעינה כל זקן פטור מחמת הטירחא שבמעשה פריקה וטעינה. משא״כ בהשבת אבידה שאין בה טירחא כ״כ י״ל דהפטור הוא רק בזקן מופלג בשנים דיש דין תורה לכבדו ולא בזקן דעלמא.
גמ׳. כדי לכוף יצרו עדיף. פשטות הגמ׳ משמע שאין זה רק ענין של שבירת המדות אלא דהוי דין במצות פריקה וטעינה עצמן דיש הידור מצוה לפרוק ולטעון משא של שונא. וכן צער בע״ח דאורייתא הוי חלק ממצות פריקה עצמה. והגמ׳ קובעת דהידור מצות פריקה וטעינה בשונא עדיף מצער בע״ח. ועיין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח הי״ג - הי״ד) וז״ל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע. השונא שנא׳ בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל והיאך יהיה לישראל שונא והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך אמרו חכמים כגון שראהו לבדו עבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זו מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו. ואע״פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה׳ ומאמינים בעיקר הדת שנא׳ אמור אליהם חי ה׳ אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה עכ״ל. ומבואר דלהרמב״ם עיקר יסוד החיוב של מצות פריקה וטעינה הוא משום שאם יעזב אותו בדרך יש חשש דיבא לידי סכנת נפשות משום שהוא בהול על ממונו. אך בדין קדימה בין פריקת אוהב לטעינת שונא דשתיהן במצב של סכנה עושים קודם טעינת השונא כדי לכוף את יצרו הרע.
א. ויתכן דבהצלת חבירו מסכנה עובר על איסור אם אינו מציל ולכן חייב להוציא ממונו כדי להצילו שלא לעבור על האיסור. משא״כ בהצלת ממונו דהוי חיוב עשה בלבד אינו חייב להוציא ממון כדי לקיים העשה.
אלא כך יש להבין את המשנה: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר. שאמנם מצווה הוא לעזור בטעינה, אבל רשאי ליטול שכר על עבודתו. ואילו ר׳ שמעון אומר: אף לטעון חייב בחנם. ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] כמפורש בברייתא, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: פריקה בחנם, טעינה בשכר. ר׳ שמעון אומר: זו וזו בחנם.
The Gemara answers: Rather, there is a mitzva by Torah law to unload the burden for free, but there is no mitzva to load it for free; rather, the mitzva is performed with remuneration. Rabbi Shimon says: There is also a mitzva to load it for free. The Gemara states: We learn by inference from the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita: Unloading is performed for free, and loading is performed with remuneration. Rabbi Shimon said: Both this and that are performed for free.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרוערמב״ןשיטה מקובצתפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ כר״שכְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, לִכְתּוּב רַחֲמָנָא טְעִינָה, וְלָא בָעֵי פְּרִיקָה, וַאֲנָא אָמֵינָא, וּמַה טְּעִינָה, דְּלֵית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְלֵיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס, חַיָּיב, פְּרִיקָה, דְּאִית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְחֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כָל שֶׁכֵּן! אֵלָּא, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא, לוֹמַר לָךְ, פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis that there is a distinction between unloading and loading with regard to remuneration? The reason is that if it enters your mind that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, let the Merciful One write only the mitzva of loading, and then He would need not write the mitzva of unloading, and I would say: Just as with regard to loading, where there is no potential suffering of animals and there is no potential monetary loss for the owner, one is obligated to load the burden, with regard to unloading, where there is potential suffering of animals and there is potential monetary loss for the owner, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden? Rather, with regard to what halakha did the Merciful One write the mitzva of unloading? It is to tell you: The mitzva of unloading the burden is performed for free, but the mitzva of loading is performed with remuneration.
רי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלית ביה חסרון כיס – אם לא יטעון.
פריקה אית בה חסרון כיס – שהבהמה נשברת תחת משאה.
לומר לך פריקה בחנם – אבל טעינה לא נצטוית אלא בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק״ו מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לומר לך פריקה בחנם אבל טעינה בשכר. פירש רש״י הילכך אי לא כתיב פריקה ואתי מקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. פירוש מדאיצטריך פריקה שמעינן פירוש טעינה ושלפי האמת אין פריקה יכולה לבוא מטעינה דאיכא דיו ואתיא פריקה לגופה. וכיוצא בזה הוא כל מדאיצטריך שבתלמוד ליודעים ומביני מדע ומכל מקום מודינא לך שאם לא אתי פריקה אפשר שהיינו טועים בהך טעינה והיינו אומרים שניהם בחנם וליכא דיו אבל עתה שנכתב פריקה ידענו האמת בפירוש טעינה ולא היה יכול ללמוד פריקה מטעינה דאיכא דיו הילכך התורה שידעה האמת בפירוש טעינה כתבה פריקה לעצמה אבל לנו הטועין באה פריקה לגלויי אטעינה דלהוי בשכר דלגופה לא איצטריך דהא אי לא אכתביה פריקה הוה טעינה בפירוש טעינה והוה אמרינן אידי ואידי בחנם. נמצא שלפי האמת וליודעה באה פריקה בעצם לעצמה ושלא נאמר דיו ולפי טעותנו באה לגלות על דין טעינה ולא לעצמה זה נראה לי פירוש לפירוש רש״י וכיוצא בה ביום טוב גבי שאור בכזית וחמץ בככותבת דוק ותשכח. שיטה.
וכתוב בגליון וזה לשונו: לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וכו׳. אין להקשות דהא איצטריך למכתב פריקה משום דבעי למכתב תחת משאו משאוי שיכול לעמוד. דיש לומר דלכתביה בטעינה וכיון דילפינן פריקה מיניה אמרינן דוה דאפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא ידעינן דפריקה בחנם כשלא נכתבה דהוה אמינא דהויא דוקא בשכר אבל כשנכתבה מה שנכתב משמע אפילו בחנם כל זמן שאין לי גילוי. ובזה ניחא דלא תימא דכתב פריקה בשביל שצריך למכתב ביה עמו למעט הלך וישב לו. אי נמי יש לומר דהכי קאמר אי סלקא דעתך טעינה בחנם לא לכתוב הייתור דתעזוב בפריקה ותיתי בקל וחומר דטעינה אלא שמע מינה דטעינה בשכר. אלא משום דכתב הייתור בפריקה כמו שהקשו תוספות לעיל. ויש לומר דהכי קאמר אי כתב הייתור בטעינה ולא בפריקה אז הוה אמינא דעמו דפריקה ממעט אפילו חולה וזקן אף על פי שריבה בטעינה משום דהוה אמינא דטעינה בשכר דכיון שנוכל לקיים שעמו האמור בפריקה הוי דוקא אז יש לנו לעשות. אי נמי יש לומר דהוה מצי למימר אי כתב טעינה הוה אמינא דהכל בחנם אלא שרוצה ליישב אפילו למאן דאמר דלא דריש תחת משאה כדבעינן למימר לקמן ואם כן לדידיה אפילו לא כתב הייתור הוה ידענא דטעינה בשכר דאם לא כן לשתוק מפריקה. ואין אומרים דמוכח דטעינה בשכר דאם לא כן לכתוב עמו רק גבי פריקה ובטעינה לא לכתוב רק הקם ונילף למעט הלך וישב לו מקל וחומר דפריקה. דיש לומר אם כן הוה אמינא דיו בפריקה דלשם חייב הלך וישב לו בשכר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.
הא דאמרינן פריקה בחנם איכא למימר דכיון דאית ביה צערא דמרה וצערה דידה לפיכך היא בחנם ואפילו היה בטל מן הסלע אין לו שכרו ואף על גב דצער בעלי חיים לאו דאורייתא כיון דאיכא צערא דידה מרה נמי מצטער יותר מאבידה. ואיכא למימר האי בחנם שאם לא היה בטל מכלום אינו יכול לומר לו תן לי שכרי אבל אם היה בטל מן הסלע כלומר שהיה עוסק במלאכה נוטל שכרו כדין אבידה הרמב״ן. והריטב״א כתב כלשון אחרון. והר״ן כתב כלשון ראשון ככתוב בנמוקי יוסף עיין שם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 18]

בפרש״י בד״ה לומר לך פריקה כו׳ ה״א דיו לבא מן כו׳ מה טעינה בשכר כו׳ עכ״ל דקדק לפרש כן דהשתא פריקה איצטריך לגופיה דאי לא הוה כתיב פריקה אלא הוה ילפינן ליה מק״ו מטעינה לא הוה אלא בשכר כטעינה דמסברא טעינה הוא בשכר ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דמש״ה כתיב פריקה למימר דטעינה בשכר ואי לא הוה כתיב פריקה לא הוה ידעי׳ דטעינה בשכר כנראה מדברי התוס׳ לעיל דאם כן לא הוה פריקה חוזר לגופיה ולפרש״י דהכא יש לקיים לעיל דעביד צריכותא אכולהו קראי והכי קאמר ואי אשמעי׳ טעינה לחוד משום דבשכר מסברא אבל פריקה בחנם לא הוי משום דמטעינה הוה ילפינן ליה וה״א דיו ולכך צריכא למכתב פריקה משום גופיה דהוי בחנם ואין מקום לקושית התוספות שם וק״ל:
רש״י ד״ה לומר וכו׳ הלכך אי לא כתיב. כעין זה כתב רש״י ביצה דף ז ע״ב ד״ה שיעורו:
ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] לחלק? ומשיבים: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לפרש את הכתובים כר׳ שמעון ששניהם מצוה, ובחינם, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק מצות טעינה, ולא בעי [יהיה צורך] ללמד במצות פריקה. ואנא אמינא [ואני אומר מדעתי] קל וחומר זה: ומה טעינה דלית [שאין] בה צער בעלי חיים וליכא [ואין בה] חסרון כיס — לבעלים חייב לטעון, פריקה דאית [שיש] בה צער בעלי חיים על הבהמה העמוסה, וגם חסרון כיס, שמא תינזק הסחורה או תמות הבהמה, לא כל שכן שחייב? אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא [לאיזו הלכה כתבתו התורה במפורש]?לומר לך שיש הבדל בין הדינים: פריקה עושה בחנם, טעינה עושה בשכר.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis that there is a distinction between unloading and loading with regard to remuneration? The reason is that if it enters your mind that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, let the Merciful One write only the mitzva of loading, and then He would need not write the mitzva of unloading, and I would say: Just as with regard to loading, where there is no potential suffering of animals and there is no potential monetary loss for the owner, one is obligated to load the burden, with regard to unloading, where there is potential suffering of animals and there is potential monetary loss for the owner, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden? Rather, with regard to what halakha did the Merciful One write the mitzva of unloading? It is to tell you: The mitzva of unloading the burden is performed for free, but the mitzva of loading is performed with remuneration.
רי״ףרש״יאור זרועשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי.

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who holds that even loading is performed for free, what is the reason that the Torah writes the mitzva of unloading? The Gemara answers: It is because the verses are not clearly defined, and it is unclear which of the verses refers to loading and which refers to unloading. Had the Torah written one verse, it would have been interpreted with regard to unloading, and there would be no source that one needs to load an animal.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מסיימי קראי – למשמעות טעינה הלכך אי כתיב חד הוה אמינא לפריקה אתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ שמעון מאי טעמא [מה טעם] שיטתו? — משום דלא מסיימי קראי [שאין הכתובים מבוררים], שאין ברור מלשון הכתובים היכן נאמר בפריקה והיכן בטעינה.
The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who holds that even loading is performed for free, what is the reason that the Torah writes the mitzva of unloading? The Gemara answers: It is because the verses are not clearly defined, and it is unclear which of the verses refers to loading and which refers to unloading. Had the Torah written one verse, it would have been interpreted with regard to unloading, and there would be no source that one needs to load an animal.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) וְרַבָּנַן? אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב ״רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ הָתָם כְּתִיב ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״. דִּרְמוֹ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע, וְרִבִּי שִׁמְעוֹן, ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע,

And the Rabbis could ask: Why does Rabbi Shimon say that the verses are not clearly defined? Here it is written: “Collapsed under its burden” (Exodus 23:5), clearly referring to the case of a burden that needs unloading, and there it is written: “Fallen down by the way” (Deuteronomy 22:4), indicating that both the animals and their burdens are lying on the way and are in need of loading. And Rabbi Shimon explains that the verses are not defined because the phrase “fallen down by the way” could be understood as indicating that the animals are fallen with their burdens upon them, and referring to unloading.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רובץ תחת משאו – משמע שצריך לפרוק.
דרמו אינהו וטעונייהו באורחא – אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים לדעתם, אמאי לא מסיימי קראי [מדוע אין הכתובים מבוררים]? הלא הכא כתיב [כאן נאמר] ״רבץ תחת משאו״ (שמות נג, ה) משמע שהמשא עליו וצריך לסייע לפרקו, והתם כתיב [שם נאמר] ״נפלים בדרך״ (דברים כב, ד), דרמו אינהו וטעונייהו באורחא [שמוטלים הם, הבהמות, והמטען שלהם בדרך] משמע, שכבר פורק המשא, אלא שצריך לחזור ולטעון. ור׳ שמעון לדעתו ״נפלים בדרך״ אינהו וטעונייהו עלוייהו [הם ומטענם עליהם] משמע, שאפשר לפרש שהבהמה התמוטטה ומשאה עליה וחובתו היא לפרוק מעליה.
And the Rabbis could ask: Why does Rabbi Shimon say that the verses are not clearly defined? Here it is written: “Collapsed under its burden” (Exodus 23:5), clearly referring to the case of a burden that needs unloading, and there it is written: “Fallen down by the way” (Deuteronomy 22:4), indicating that both the animals and their burdens are lying on the way and are in need of loading. And Rabbi Shimon explains that the verses are not defined because the phrase “fallen down by the way” could be understood as indicating that the animals are fallen with their burdens upon them, and referring to unloading.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֲמַר רָבָא:

Rava says:
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא:
Rava says:
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא מציעא לב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים בבא מציעא לב., עין משפט נר מצוה בבא מציעא לב., ר׳ חננאל בבא מציעא לב., רי"ף בבא מציעא לב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י בבא מציעא לב., ראב"ן בבא מציעא לב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא מציעא לב., ספר הנר בבא מציעא לב. – מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא מציעא לב., רמב"ן בבא מציעא לב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא מציעא לב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא מציעא לב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא מציעא לב., שיטה מקובצת בבא מציעא לב., מהרש"א חידושי הלכות בבא מציעא לב., פני יהושע בבא מציעא לב., גליון הש"ס לרע"א בבא מציעא לב., רשימות שיעורים לגרי"ד בבא מציעא לב. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ בבא מציעא לב., אסופת מאמרים בבא מציעא לב.

Bava Metzia 32a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Bava Metzia 32a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Metzia 32a, R. Chananel Bava Metzia 32a, Rif by Bavli Bava Metzia 32a, Rashi Bava Metzia 32a, Raavan Bava Metzia 32a, Tosafot Bava Metzia 32a, Sefer HaNer Bava Metzia 32a, Or Zarua Bava Metzia 32a, Ramban Bava Metzia 32a, Rashba Bava Metzia 32a, Meiri Bava Metzia 32a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Metzia 32a, Shitah Mekubetzet Bava Metzia 32a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Metzia 32a, Penei Yehoshua Bava Metzia 32a, Gilyon HaShas Bava Metzia 32a, Reshimot Shiurim Bava Metzia 32a, Steinsaltz Commentary Bava Metzia 32a, Collected Articles Bava Metzia 32a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144