גמ׳. אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר ר״ש אומר אף לטעון בחנם וכו׳ מאי טעמייהו דרבנן דאי ס״ד כר״ש לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס לא כל שכן אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר. ורבי שמעון מ״ט משום דלא מסיימי קראי וכו׳ עכ״ל. עיין בנמוקי יוסף (דף יז: בדפי הרי״ף ד״ה לפרוק בחנם) וז״ל איכא מ״ד דדוקא בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל בטל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קאמרינן דהוי בחנם, ולפי״ז טעינה בשכר אפילו באדם בטל. ואינו מחוור בעיני הרב רבנו ניסים בר ראובן דכיון דאיכא בפריקה צער בעלי חיים אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם. אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל, אבל אם בטל בחנם וכו׳ עכ״ל. ומבואר דאיכא ב׳ דיעות דלשיטה הראשונה פריקה הוי כאבדה דחייב לעסוק בה בחנם אבל אי מפסיד ממון משלמין לו עבור הפסדו כפועל בטל. אבל טעינה הוי בשכר שלם. והרב ניסים ב״ר ראובן סובר דבפריקה אף אם היה בטל מסלע חייב לפרוק בחנם, וטעינה בשכר היינו כאבידה דנוטל שכר כפועל בטל. ובביאור פלוגתתם נראה לומר דהמחייב דפריקה הוי הצלת הגוף מסכנה וכמש״נ לעיל בדברי הרמב״ם (בפי״ג מהל׳ רוצח ושמירת נפש הי״ד), ונראה דמשו״ה הרנב״ר ז״ל סובר דאין נוטל שכר כלל עבור פריקה ואף אם היה בטל מסלע ומפסיד ממון חייב לפרוק בחנם, משא״כ בטעינה המחייב הוי הצלת ממון חבירו ולכן נוטל שכר כפועל בטל כבהשבת אבידה דחיובו נמי חל מדין הצלת ממון חבירו. ואילו השיטה הראשונה בנמוק״י ס״ל דפריקה נמי הוי מצוה דהצלת ממון, ומשו״ה ס״ל דנוטל ממון בפריקה כבאבידה. ואילו בטעינה ס״ל דנוטל שכר שלם משום דהתשלומין הם על עצם הפעולה, והשכר הוא תשלומין על פעולת הטעינה. ויתכן לומר עוד דס״ל דאינו נוטל שכר שלם על הפריקה משום דהמחייב של מצות פריקה היא הצלת ממון חבירו מהפסד ואם הבעלים צריכים לשלם לפורק שכר שלם אין מעשה הפריקה נחשב להצלת ממונם, ומשו״ה משלמין לו רק כפועל בטל כמו בהשבת אבידה. ואילו טעינה הוי חיוב מיוחד לעזור לחבירו בטעינה ואינו חיוב הצלה משום הפסד ממון ומשו״ה נוטל שכר שלם על הפעולה. ולפי״ז מבואר דלגבי פריקה נחלקו הראשונים אם המחייב של פריקה הוי הצלת הגוף (סברת הרנב״ר) או הצלת ממון (הדעה הראשונה שבנמוק״י). ואילו לגבי טעינה נחלקו אי המחייב דטעינה הוא הצלת ממון כהשבת אבידה או חיוב חדש בפ״ע.
והנה במס׳ בכורות
(דף כט.) איתא ״הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלין להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה וכו׳ מנה״מ וכו׳ מה אני בחנם אף אתם בחנם וכו׳ ״. ולכאורה זוהי מקור שלא לקבל שכר שלם בשביל עשיית מצוה אלא לקבל שכר בטלה בלבד (עיי״ש בתוס׳ ד״ה במה). וצ״ע לפי השיטה הראשונה שבנמוק״י למה מקבל הטוען שכר שלם על פעולתו והרי אין מקבלים שכר על עשיית מצות ומ״ש טעינה משאר מצות שבתורה. ונראה דבאופני המצות שבמשנה דהיינו לדון ולהעיד ולקדש מי חטאת וכו׳ אין במעשה חלות שם פעולה בפ״ע וכל העשייה היא כדי לעשות את המצוה. ולכן חל דין ״מה אני בחנם אף אתם בחנם״ שאסור לקבל שכר שלם על העשייה, דעשיית מצוה אינה נחשבת לפעולה המחייבת שכר פעולה. משא״כ בטעינה המהוה חלות שם פעולה בפני עצמה גם בלי שעושה מצוה ולכן מותר לו לקבל שכר שלם עבור פעולת הטעינה אף במקום מצוה. מאידך הר״ן סובר דבמקום מצוה אין מקבלים שכר פעולה ומשו״ה ס״ל דאין מקבלים שכר שלם על הטעינה. ונראה דהר״ן סובר דעשיית מצוה אוסרת שכר פעולה על העשייה. ויתכן דס״ל דהמצוה נחשבת לשכרו ומשו״ה אינו מקבל שכר הפעולה ע״י תשלומי דמים, כי מקבל את שכרו בקיום המצוה דהויא שכרו.
ועוד צ״ע בשיטה הראשונה שבנמוק״י דס״ל דבטעינה נוטל שכר שלם על הפעולה מאחר דהוי פעולה אף בלי המצוה א״כ מ״ש דבפריקה אינו נוטל שכר שלם אלא שכר בטלה והרי פריקה נמי הוי חלות שם פעולה בלי המצוה, ומ״ש פריקה מטעינה. ונראה דשאני מצות פריקה ממצות טעינה, דיסוד מצות פריקה היא חיוב להציל את הבעלים מהפסד ממון, משא״כ טעינה המצוה היא לעזור לחבירו להרוויח ממון. וכשהמצוה היא להצילו מהפסד ממון אזי אינו מקבל שכר פעולה שלם כי אם יטול שכר שלם אינו עושה מעשה הצלה אלא מעשה פעולה בעלמא והמצוה היא להציל הבעלים מהפסד ממונם. משא״כ בטעינה דאינה מצות הצלת ממון ומשו״ה מותר לו לקבל שכר שלם כפועל דעלמא. ומצות השבת אבידה נמי יסוד חיובה הוא להציל את הבעלים מהפסד ממון ומשו״ה אינו מקבל עליה שכר שלם. אך לפי שיטה זו משלם בפריקה שכר כפועל בטל כמו בהשבת אבידה דשתיהן הן מצות שיסוד חיובן הוא להציל את הבעלים מהפסד ממון, ואזי יש היתר ליטול שכר כפועל בטל מגזה״כ ד״אפס כי לא יהיה בך אביון״. אך נראה דהר״ן סובר כשיטת הרמב״ם (הנ״ל) דיסוד מצות פריקה אינה מצוה של הצלת ממון חבירו אלא חלות שם מצוה של הצלת גוף חבירו מסכנה ובהצלה מסכנה אין לקחת שכר אפילו כפועל בטל דאדרבה המצוה מחייבו להוציא ממון משלו כדי להציל את חבירו שנמצא בסכנהא.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח ושמירת נפש ה״א - ה״ב) וז״ל מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה הרי זו מצוה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנאמר עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו ויחזור ויטעון משאו עליה וכו׳ ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על מצות ל״ת וכו׳ עכ״ל. ויש לדייק בדברי הרמב״ם שכתב ״ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו ויחזור ויטעון משאו עליה וכו׳ ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על ל״ת וכו׳ ״ דמשמע דהחיוב של פריקה כולל נמי חיוב טעינה דחל חיוב טעינה ביחד עם חיוב פריקה, דהיכא שפרק חייב לחזור ולטעון הבהמה, ואי לא חזר וטען ביטל מצות עשה דעזוב תעזוב עמו ואף מצות פריקה לא קיים. וכן משמע ממש״כ (בהי״ד) ״ואע״פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה״. ולפי״ז י״ל דהיכא שחייב בטעינה בהדי פריקה אזי אף המחייב דטעינה הוי הצלת הגוף מסכנה כפריקה, משא״כ אם נתחייב בטעינה בלבד אזי המחייב דטעינה הוי הצלת ממון. ולפי״ז י״ל דחל חיוב טעינה לרשע משום דיש חשש שיבא לידי סכנה רק היכא שחל חיוב טעינה מחמת חיוב פריקה, דאזי המחייב הוי הצלת הגוף והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, אבל היכא דהוי חיוב טעינה בלבד והמחייב הוי הצלת ממון י״ל דליכא חיוב טעינה לרשע. ולכאורה היה צ״ל נפ״מ בנטילת שכר אך הרמב״ם לא חילק לגבי נטילת שכר ופסק (פי״ג מהל׳ רוצח ה״ז) וז״ל מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם. אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו עכ״ל, ומשמע דלרמב״ם יש שיטה שלישית דהיינו דפריקה היא בחנם ואינו נוטל עליה שכר כלל, ואילו טעינה מחייבת שכר פעולה שלם כפועל בעלמא. ושיטתו צ״ע דהא אם יש הצלה מסכנה אף בטעינה כשעושה אותה ביחד עם הפריקה לא היה צריך לקבל שכר על הטעינה כמו שאינו מקבל שכר על הפריקה, וצ״ע.
ונראה דיש להוסיף עוד ביאור בשיטת הרמב״ם בפריקה וטעינה, דהנה הרמב״ם כתב (פי״ג מהל׳ רוצח ה״ג - ה״ד) וז״ל וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור וכו׳ ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וכו׳ פורק וטוען עמו עכ״ל. ואילו (בפי״א מהל׳ גזו״א ה״ג והי״ז) כתב וז״ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן וכו׳ ההולך בדרך הטוב והישר לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו עכ״ל. ויש לעיין מהי כוונת הרמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח ה״ד) במש״כ ״אפילו היה הנשיא הגדול״. ועוד צ״ע למה בפריקה וטעינה כתב הרמב״ם דהנוהג לפנים משורת הדין הוא חסיד ולא כתב כן לגבי השבת אבידה. ונראה דמש״כ הרמב״ם ״הנשיא הגדול״ ר״ל המלך, וצ״ע דקיי״ל דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (פ״ב מהל׳ מלכים ה״ג), וא״כ איך הותר למלך לעשות פריקה וטעינה לפנים משורת הדין, והרי אסור למלך למחול על כבודו. ונראה דהמתיר למלך למחול על כבודו הוא משום דיסוד מצות פריקה היא הצלת גוף הבעלים מסכנה. ואע״פ שפריקה וטעינה הוי טירחא גדולה ובזיון הוא למלך לעשותה מ״מ כדי להציל את ישראל מסכנה התורה התירה למלך לבזות את עצמו ואת המלכות כדי להציל נפש א׳ מישראל מסכנה. אמנם מלך הנוהג הכי הריהו ״חסיד״ ואינו רק מי שהולך בדרך הישר והטוב כמש״כ הרמב״ם בהשבת אבידה לפנים משורת הדין, דבהשבת אבידה אין בזיון כ״כ כמו בפריקה וטעינה למלך, וזקן שאינו לפי כבודו המשיב אבידה לפנים משורת הדין נקרא ״הולך בדרך הישר והטוב״ אבל לא נקרא ״חסיד״, ואילו מלך הנוהג לפנים משורת הדין ומבזה את עצמו ועוסק בפריקה וטעינה נקרא ״חסיד״. אולם נראה דמלך אינו יכול למחול על כבודו כדי להשיב אבידה משום דאין זה אלא חיוב הצלת הבעלים מהפסד ממון ואינו משום סכנה כמו בפריקה וטעינה. ועוד יש לדייק דמשמע מהרמב״ם דשאני פריקה וטעינה מהשבת אבידה, כי בפריקה וטעינה כל זקן פטור ואילו בהשבת אבידה רק ״זקן מכובד״ פטור מהשבה. וי״ל דהטעם בזה הוא דבפריקה וטעינה כל זקן פטור מחמת הטירחא שבמעשה פריקה וטעינה. משא״כ בהשבת אבידה שאין בה טירחא כ״כ י״ל דהפטור הוא רק בזקן מופלג בשנים דיש דין תורה לכבדו ולא בזקן דעלמא.
גמ׳. כדי לכוף יצרו עדיף. פשטות הגמ׳ משמע שאין זה רק ענין של שבירת המדות אלא דהוי דין במצות פריקה וטעינה עצמן דיש הידור מצוה לפרוק ולטעון משא של שונא. וכן צער בע״ח דאורייתא הוי חלק ממצות פריקה עצמה. והגמ׳ קובעת דהידור מצות פריקה וטעינה בשונא עדיף מצער בע״ח. ועיין ברמב״ם (פי״ג מהל׳ רוצח הי״ג - הי״ד) וז״ל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע. השונא שנא׳ בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל והיאך יהיה לישראל שונא והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך אמרו חכמים כגון שראהו לבדו עבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זו מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו. ואע״פ שעדיין לא עשה תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה׳ ומאמינים בעיקר הדת שנא׳ אמור אליהם חי ה׳ אלוקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה עכ״ל. ומבואר דלהרמב״ם עיקר יסוד החיוב של מצות פריקה וטעינה הוא משום שאם יעזב אותו בדרך יש חשש דיבא לידי סכנת נפשות משום שהוא בהול על ממונו. אך בדין קדימה בין פריקת אוהב לטעינת שונא דשתיהן במצב של סכנה עושים קודם טעינת השונא כדי לכוף את יצרו הרע.
א. ויתכן דבהצלת חבירו מסכנה עובר על איסור אם אינו מציל ולכן חייב להוציא ממונו כדי להצילו שלא לעבור על האיסור. משא״כ בהצלת ממונו דהוי חיוב עשה בלבד אינו חייב להוציא ממון כדי לקיים העשה.